ביארנו כבר בכמה הזדמנויות, לענין ברכות הנהנין שאנו מברכים לפני האכילה, כגון ברכת שהכל וברכת מזונות, ש"ברכה ראשונה אין לה שיעור". כלומר, מי שאוכל איזה דבר, לעולם הוא מברך ברכה ראשונה על מה שהוא אוכל, וכגון מי ששותה אפילו טיפת מים, שמברך שהכל נהיה בדברו על שתיה זו. וכן על זה הדרך. שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, וגם באכילה מועטת יש הנאה. ורק לענין ברכה אחרונה, או ברכת המזון, צריך שיאכל מהמאכל שיעור כזית, (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם), וכמו שביארנו, אבל ברכה ראשונה יש לברך בכל שיעור.
ובגמרא במסכת ברכות (יד.) אמרו, מטעמת אינה צריכה ברכה. כלומר, דבר שאוכלים ממנו שלא לשם אכילה, אלא בכדי לטעום ממנו אם צריך להוסיף בו איזה תבלין וכדומה, אין לברך עליו לפני האכילה. ורק אם אכל מהמאכל יותר משיעור רביעית (שמונים ואחת מ"ל), צריך לברך לפני אכילה זו, שהרי לא יתכן שאדם יאכל שיעור גדול כזה בלי לכוין גם כן לשם אכילה, שהרי לטעימה בלבד אין צורך בשיעור גדול כל כך.
ונחלקו רבותינו הראשונים בפירוש הדבר במה שאמרו "מטעמת אינה צריכה ברכה". שלדעת רבינו חננאל אין הטועם פטור מברכה אלא אם פולט את המאכל אחרי שטועם ממנו. שמכיון שאינו בולע כלום, אינו צריך לברך על המאכל. ואילו לדעת הרמב"ם אף אם טועם מן המאכל, כל שאינו מכוין לשם אכילה, אלא הוא אוכל לצורך טעימה בלבד, אינו מברך בתחילה על מה שאוכל. שלא תיקנו ברכה אלא על מאכל שאוכלו ונהנה ממנו וכוונת האכילה היא לשם אכילה, ולא לשם טעימה בלבד.
ולענין הלכה, כתב מרן בספר בית יוסף, שכיון שלשיטת הרמב"ם מסכים גם רבינו הרי"ף, ובפרט שיש כאן ענין של ספק "ברכות", שכן המברך על מטעמת שהוא בולע ממנה, הוא מברך ברכה לבטלה לדעת הפוסקים הסוברים שאין לברך על טעימה כזו. לכן להלכה יש לפסוק כדעת הרמב"ם, שאפילו אם הוא בולע מהמאכל, מכיון שאינו מכוין לשם אכילה, אינו מברך בתחילה על מה שאוכל. וכן פסק מרן גם בשלחן ערוך.
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הביא שלדעת רבינו חננאל מסכימים גם הרשב"ץ, רבינו שמעון בר צמח, והסביר התשב"ץ כן גם בדעת הרמב"ם, שלעולם כל שהוא בולע ממה שאוכל, חייב לברך בתחילה, ולא אמרו מטעמת אינה צריכה ברכה אלא דוקא באופן שאינו בולע מהמאכל, אלא טועמו ופולטו. וכן פסקו עוד רבים מרבותינו הראשונים. ומכל מקום לענין הלכה בודאי שעלינו לפסוק כדעת מרן השלחן ערוך, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל".
אולם בכדי לצאת ידי כל השיטות, נכון להחמיר שבשעה שטועם מהמאכל והוא בולע ממנו, יכוין בדעתו גם כן להנות מהתבשיל בתורת אכילה, שאז לכל הדעות רשאי לברך על מה שטועם, שהרי הוא מתכוין גם כן להנאתו, ובזה יצא מכל חשש של אכילה בלא ברכה.
ולסיכום: הטועם מן התבשיל, אינו מברך על טעימה זו, (אלא אם הוא אוכל שיעור של שמונים ואחת מ"ל). ומכל מקום מהיות טוב, יכוין בשעה שטועם מהתבשיל לשם אכילה, כלומר שהוא מתכוין גם כן ליהנות מהמאכל, ואז יוכל לברך על מה שטועם, ויצא ידי חובת כל השיטות.
