בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של "ספק ברכות להקל", שבכל מקום שאדם מסופק אם בירך על מה שאוכל אם לאו, אינו חוזר לברך מספק, שכלל בידינו, "ספק דרבנן להקל", ומכיון שעיקר דין הברכות אינו אלא מדרבנן, אינו רשאי לחזור ולברך מספק.
וכתבנו שכל זה הוא דוקא לענין ברכות שאינן חיוב מן התורה, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, אם אדם מסתפק אם בירך אם לאו, חייב לחזור ולברך ברכת המזון, וכפי שביארנו.
הדיון בקשר לחיוב נשים בברכת המזון
ומעתה עלינו לדון לענין אשה שאכלה פת ושבעה ממה שאכלה, ועתה היא מסתפקת אם בירכה ברכת המזון אם לאו, האם תחזור לברך מן הספק, וכדין האיש, או שאינה חוזרת לברך? ודבר זה הוא תלוי בשורש חיוב ברכת המזון לנשים, שאם נאמר שחיוב ברכת המזון על האשה הוא מן התורה, בודאי שגם עליה לחזור ולברך, אבל אם חיוב ברכת המזון על האשה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, אם כן חזר דין ברכת המזון לדין שאר הברכות, שאינה חוזרת לברך מספק.
מדוע אפשר לומר שנשים אינן חייבות מן התורה בברכת המזון?
במשנה במסכת ברכות (כ:) שנינו שהנשים חייבות אף הן בברכת המזון. ובגמרא הסתפקו אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה או שאין חיובן בברכה זו אלא מדרבנן. ושורש הספק הוא, שהואיל ונאמר בפסוק, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה "אשר נתן לך", אם כן יש מקום לומר שהנשים פטורות מן התורה בברכת המזון, שהרי הארץ לא ניתנה מאת ה' לנשים בשעת חלוקת הארץ, שכן באותה השעה לא קבלו הנשים נחלה בפני עצמן בארץ, כי חלוקת הארץ היתה לפי סדר השבטים. ואם כן לכאורה יש לומר שהנשים פטורות מברכת המזון מן התורה.
ואמנם יש להעיר, שהרי בנות צלפחד קבלו חלק בארץ ישראל, ואם כן לכאורה אף הנשים שייכות בחלוקת הארץ. אלא שאין הדבר כן, שהרי החלק שקבלו בנות צלפחד, היה על שם אביהן שהיה מיוצאי מצרים, אבל מצד עצמן לא היו מקבלות נחלה בארץ, שנחלת הארץ היתה אך ורק לפי השבטים שיחוסם הוא על פי האב. ואם כן עדיין יש לומר שהנשים פטורות מן התורה מברכת המזון. (רש"י).
ורבותינו הראשונים נחלקו בפירוש הסוגיא, האם למסקנה נשים חייבות בברכת המזון, או שנשאר הדבר בגדר ספק אם חיובן בברכת המזון הוא מן התורה או שאינו אלא מדברי חכמים. ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (בסימן קפו) שהדבר נשאר בספק אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אם לאו.
ועל כן למעשה, מחמת דין ספק ברכות, כתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל תשובה נפלאה בנדון זה (בשו"ת יחוה דעת חלק ו), והעלה למסקנה שהואיל וספק הוא אם חיוב נשים בברכת המזון הוא מן התורה אם לאו, לכן אשה המסופקת אם בירכה ברכת המזון, אינה חוזרת לברך מספק. ומכל מקום הואיל והדבר נתון בספק, לכן אם יש באפשרותה לשמוע ברכת המזון מאיש או אשה אחרת שעדיין לא בירכו ברכת המזון, נכון שתשמע את הברכה מפיו של זה המברך, ותכוין לצאת ידי חובה בברכתו, וגם הוא יכוין להוציאה ידי חובה בברכתו. ובזה היא יוצאת מכל ספק, ותבא עליה ברכת טוב.
