שנינו בפרקי אבות (פ"א מי"ג), הוא (הלל) היה אומר, ודלא מוסיף יסף, ודלא יליף קטלא חייב, ודאשתמש בתגא חלף.
ופירוש מה שאמר "ודאשתמש בתגא חלף", כתב רבינו עובדיה מברטנורא, זהו המשתמש בכתרה של תורה, שעונשו הוא שיחלוף מן העולם, שכן "תגא" בלשון ערבית פירושו "כתר". והביא עוד פירוש בזה. ואחר כך כתב, ואני שמעתי, שפירוש "דישתמש בתגא", היינו המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד מן העולם, שאין לו חלק לעולם הבא. והיינו כגון אותם בני אדם שלמדו מתוך ספרי מקובלים את דרך השימוש בשמות הקודש לפעול פעולות על טבעיות, שאלו אין להם חלק לעולם הבא.
ומרן רבינו הגדול זצ"ל הזכיר בהקשר לכך את דברי הסמ"ק (מצוה ג') שכתב, שרבינו יהודה החסיד הזהיר את תלמידיו שלא ילכו לאיזו חופה של אחד מחבריהם, מפני שהיו לסטים בדרך והיה חשש שמא יגרמו להם נזק. ואותם התלמידים לא שמעו בקולו מפני שהיו יודעים שמות הקודש וידעו שאם יארע להם איזה דבר יוכלו להנצל על ידי שימוש בשמות הקודש. וכך אמנם עשו, ובאו עליהם לסטים לרוצחם ולשדוד את כל מה שהיה להם, והם הזכירו כנגדם שם המפורש והרגו את אותם הלסטים. וכשחזרו אחר שניצולו, אמר להם רבי יהודה החסיד, מה עשיתם? איבדתם את העולם הבא שלכם! אלא אם כן תשובו בתשובה שלימה, שתלכו לאותו המקום מבלי להזכיר את שם המפורש ותמסרו את נפשיכם להריגה. הלכו התלמידים ונהרגו. עד כאן המעשה. ולכאורה יש להתפלא הפלא ופלא על מעשה זה, שהרי איסור גמור הוא ללכת למקום שיש בו סכנה כזו, ואם כן, לא רק שאין זו תשובה על חטאם מה שהלכו לשם שנית, עוד נראה שיש בזה איסור גמור שמסרו נפשם להריגה בשביל כך.
ורבינו התשב"ץ בפירושו למסכת ברכות (דף ה:) עמד על שאלה זו, שהואיל והיתה סכנה ממש בהליכה לאותו המקום, אם כן איזו מן תשובה זו לעשות איסור נוסף? ותירץ שמכיון שעיקר התשובה היא שיבא אותו מעשה לידו ויתגבר על עצמו שלא לחטוא עוד, לכן לא היתה להם ברירה אלא ללכת שוב לאותו המקום כדי שיעמדו באותו נסיון שלא עמדו בו מתחילה. ומרן הרב זצ"ל העיר על זה שעדיין קשה מאד להבין איך היה מותר להם ללכת לאותו המקום, אחר שנאמר בתורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, שאסור לאדם למסור עצמו למיתה בשביל דבר כזה, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, שכל שאין באפשרותם לבא שוב לידי אותו מעשה, תשובתם היא בחרטה וקבלה לעתיד בלבד, ואין צורך שיבאו ממש לידי אותו נסיון. ונשאר בקושיא זו ללא תירוץ. ובפרט יש לתמוה על מעשה זה, שהרי אפילו בפעם השנייה שהלכו לאותו מקום שהיו מצויים בו לסטים, מסתבר שהיה עליהם להזכיר שוב שם המפורש בכדי שינצלו ממות בטוח, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ומרן הרב חיד"א ביומנו מזכיר, שפעם אחת בא ערבי אחד בדרך שממה להורגו, ומכיון שלא נותרה בידו ברירה הזכיר כנגדו שם קודש והרגו, וזהו בלי ספק מפני שבמקום פיקוח נפש מותר להשתמש בשם קדוש. ועל כן אותו המעשה הנזכר בסמ"ק הוא צריך עיון להבין מה היה טעמו של רבינו יהודה החסיד באותה ההוראה.
אבל איך שיהיה, ממוצא הדברים עלינו ללמוד כמה חמור ענין השימוש במה שקרוי "קבלה מעשית", שגם אם יש מישהו בזמנינו שאולי יודע להשתמש בשמות לצרכי רפואה וכדומה, יש להמנע מללכת לרופאי אליל כאלה המתחזים למקובלים ומלחשים, וכבר דיברנו בעבר מענין זה, כי שומר נפשו ירחק מכל אותם המוצגים כמקובלים ובאמת אין כל ידיעה כל מידת צדקתם ויושר דרכם ("באבות"), ואם אמת הוא יש להם איזו ידיעה בשמות הקודש, מסתבר יותר שהם גורמים נזקים בשימוש שהם עושים באותם שמות, כי אין זה משחק ילדים שבעת שמזכירים שם פלוני מיד באה רפואה לחולה וכיוצא בזה, אלא מדובר בנושא עמוק ומורכב, ומי שיש לו ידיעה קלושה בנושא, הוא מועד יותר לעשות נזקים ממה שיביא תועלת. וזאת מלבד גודל עונשו ורשעותו שהוא מחלל את שמו של הקדוש ברוך הוא לגדל את שמו. ואם איזה אדם נצרך לקבל ברכה וכדומה לאיזו ישועה, ילך לתלמידי חכמים אמיתיים שהם באמת יודעי תורה, ודעת הבריות נוחה מהם, שדרכיהם מתקבלות על הדעת, ומהם תורה יוצאת, והקדוש ברוך הוא שומע תפילתם באמת, ומי שדבק בהם וירא מהם הוא נדבק בשכינה הקדושה ממש, ואשרי חלקו. ושומע לנו ישכון בטח.