מרור
חובה על כל אדם לאכול בליל פסח כזית מרור. ויוצאים ידי חובת אכילת כזית מרור בליל פסח בכמה סוגי ירקות שכולן בכלל "מרור". והמנהג כיום ברוב המקומות, ובפרט אצל עדות הספרדים, לקחת למצווה של אכילת מרור עלים וקלחים של "חסא".
יש מרבותינו האחרונים שהעירו, שאין לצאת ידי חובת מרור באכילת חסא, מאחר והיא אינה מרה כל כך. ובתלמוד ירושלמי מבואר שהמרור "הוא מתוק בראשיתו ומר בסופו", ואילו החסה אינה מרירה כלל. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בארוכה, והעלה שלהלכה יש להשתמש בחסא שלנו לקיים בה מצות מרור, והיא עדיפה על פני ירקות אחרים. ומה שאמרו בתלמוד שהיא מרה בסופה, הכוונה בזה, שבראשית גידולה של החסא, היא מתוקה, ואם משאירים את העלים לגדול הרבה, הם הופכים למרים מאד עד שאינם ראויים למאכל.
זהירות מתולעים
צריך להזהר מאד באכילת עלי "חסא" שיהיו מגידול מיוחד ללא תולעים, כגון "עלי קטיף" או "חסלט", וכיוצא בזה, שאז, על ידי שטיפה יסודית כפי ההוראות שעל גבי האריזה, הם מותרים באכילה.
יש להזהר מאד בקניית עלים אלה, שיהיו מגידול ללא תולעים תחת השגחת נאמנה, כי מצוי בכמה מקומות, שאורזים את עלי החסה בשקית ניילון ומציגים אותו כאילו הוא ללא חשש תולעים, וכך נמצא ברשת "אושר עד", שמוכרים שם עלי חסה וכדומה, מלאים תולעים, ועטופים בצורה נאה, ולפעמים העלים נמצאים ממש בסמוך לעלים שהם מגידול מיוחד, והדבר גורם לטעויות מצערות, ולמכשלות רבות. וידוע לנו על משפחה של תלמיד חכם אחד, שבליל פסח ראו שעלי החסה מלאים תולעים, וזה נגרם להם מפני שקנו בחנות כזו, עלי חסה מיוחדים ויפים, שהיו ארוזים בצורה נאה, והיו רוחשים תולעים כחול אשר על שפת הים.
אם לא מצויים עלי חסא מגידול כזה, ראוי ונכון שלא לאכול כלל מעלים אלו, אלא להסתפק באכילת הקלחים הלבנים בלבד על ידי בדיקה יסודית מתולעים. ואף מי שנראה לו שהוא יכול לבדוק את עלי החסא מן התולעים, ידע שבאמת קרוב הדבר שאין שום אפשרות לבדוק את עלי החסא. וכן הנהיג מרן הרב זצ"ל משנים קדמוניות, שלא היה בנמצא גידול חסא ללא תולעים, ותיקן שיאכלו רק את הקלחים הלבנים של החסא, אשר על ידי בדיקה מדוקדקת מן התולעים, מותר לאכלם. וראוי להקפיד שקלחי החסא שנאכלים למצות מרור יהיו הקלחים היוצאים מחוץ לקרקע בזמן הגידול, ולא החלק הנמוך בחסא שנמצא מתחת לפני הקרקע, משום שיש סוברים שאותו חלק שנמצא מתחת לפני הקרקע לא יוצאים בו ידי חובה אכילת מרור.
וכבר הזכרנו פעם מעשה שהיה בירושלים עיר הקודש לפני למעלה מששים שנה, שמרן רבינו זצ"ל עורר ברבים שלא להשתמש בעלי חסא בכלל, אלא בקלחים בלבד. והיו שלא הסכימו לדבריו, ואמרו שיכולים לנקות היטב את העלים מן התולעים כפי שנהגו תמיד. ובא מרן זצ"ל בבית של משפחה אחת שאמרו שדבריו לא נכונים, והיה זה בערב פסח ממש, וביקש מרן זצ"ל את עלי החסא שנבדקו למצוות מרור, ולקח אותם והניחם על גבי נייר לבן בחצר, כנגד קרני השמש, ומיד לאחר עשרים דקות, היתה המגבת כולה מלאה תולעים רוחשות שיצאו מעלי החסא. ומיני אז הסכימו לדברי מרן זצ"ל, וראו כי האמת כדבריו, שבלתי אפשרי להקל באכילת עלי החסא מגידול רגיל.
"שלחן עורך"
יערוך שלחנו בליל פסח, ויסעד ליבו בשמחה, ומכל מקום יש להזהר בזמן הסעודה, שלא ימלא כריסו יותר מדאי במאכלים שונים, כדי שיוכל אחר כך לאכול את האפיקומן לתיאבון, ולא באכילה גסה שתהיה עליו לטורח, שאז לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן. ולכן נכון שגם הנשים האחראיות על בישול המאכלים לליל פסח, יראו לוותר מראש על הכנת מאכלים כבדים ומרובים, כדי שלא יבאו בני הבית למצב שאינם יוצאים ידי חובת אכילת אפיקומן. ורק בבוקר חג הפסח יוכלו להגיש מאכלים מרובים ככל העולה על רוחן.
"צפון"
לאחר גמר הסעודה, אוכלים "אפיקומן" (שהיא המצה השמורה תחת המפה, ואם היא אינה מספיקה יקח מצה אחרת) דהיינו שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם) מצה, זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שיעור כשני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עם קרבן פסח, אך מן הדין די בכזית אחד. וכבר דיברנו בענין זה.
ויזהר לאכול את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, (ולא יברך עליו), ואם היה שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, משום שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה כלל, ועל כן יש לשים לב לדבר זה בזמן הסעודה, כמו שהזכרנו. וכמו כן יש להזהר לאכול את האפיקומן בהסיבה, משום שאם לא היסב צריך לחזור ולאכול אפיקומן ועלול לבוא לידי אכילה גסה.
