מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. נערך על ידי נכדיו הי"ו
במסכת שבת אמרו רבותינו, תנו רבנן: "מצות חנוכה, נר איש וביתו".
רבותינו מספרים, שכאשר באו החשמונאים להדליק נרות בבית המקדש, לאחר שהיוונים חיללו אותו, לא מצאו פך שמן טהור כדי להדליק ממנו את הנרות, כי היוונים הרשעים טמאו בכוונה את כל השמנים, עד שמצאו פך שמן אחד, וממנו הדליקו נרות במשך שמונה ימים.
בכל פך שמן, לא היה די, אלא כדי להדליק לילה אחד בלבד. וזאת מדוע? בכל פך שמן, היו שלושה לוגים וחצי שמן, ושיעור ההדלקה לכל בזיך של המנורה, היה חצי לוג, כך נמצא שבשלושה לוגים וחצי, היה די כדי להדליק את כל שבעת הנרות שבמנורה, וכמות שמן זו, הספיקה כדי שהנרות יוכלו לדלוק כל הלילה גם בלילות החורף הארוכים, והיה הכהן ממלא את הבזיכים שמן, ומדליק את הנרות שהיו דולקים עד הבוקר.
מלבד זאת, היה נעשה נס במקדש, שבכל בוקר היו כבים כל הנרות, מלבד הנר המערבי, שהיה ממשיך לדלוק עד הערב הבא, שאז היה הכהן נכנס להיכל, ומדליק את ששת הנרות. הוא היה מכבה את הנר השביעי בידיו, ומנקה ומטיב את הנרות, ממלא שמן חדש, והולך ומדליק. היה לוקח אש מהגחלת שעל גבי המזבח, וממנה מדליק את הנרות.
ובמשך ארבעים שנה בימי בית שני, כל ימי כהונתו של שמעון הצדיק, אף פעם לא קרה שהנר המערבי כבה! כך ידעו ישראל את חיבתן לפני הקדוש ברוך הוא, ידעו ששכינה שורה עמהם, "עדות לישראל".
אך כמו שאמרנו, הרשעים טמאו את כל השמנים, ומצאו פך אחד, ועתה היו צריכים שיספיק הפך לשמונה ימים, כי היו צריכים ללכת לחלקו של אשר, בגוש חלב, ששם היה בנמצא שמן זית זך, כמו שבירך משה רבינו את שבט אשר, "וטובל בשמן רגלו", שם היה הרבה שמן, והוא היה גם השמן הזך ביותר, וכל התעשיה של שמן הזית בזמנו, היתה בחלקו של אשר. ומקום זה היה רחוק יותר מהעיר צפת, והיה מהלך ארבעה ימים מירושלים לגוש חלב, על גבי חמורים וסוסים! נמצא שכדי ללכת ולשוב לירושלים, היו זקוקים לשמונה ימים.
ומדוע דוקא אשר קיבל את ברכת משה רבינו שיהיה שמן הזית בחלקו? ומדוע לא היתה תעשיית השמן סמוכה יותר לירושלים, לצורך בית המקדש?
מובא במדרש, לענין מה שקראנו בפרשה הקודמת, שאחרי מכירתו של יוסף, האחים לא ציפו שאביהם יעקב יגיב בצורה כזו, "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים", במשך עשרים ושתים שנה היה יעקב אבינו מתאבל, לא היה ישן על מיטה! ובכל שבת, יעקב יושב בשלחן השבת, ואומר: "איפה יוסף שיבוא ויאמר לנו דברי תורה"? והיה בוכה ובוכה! לכן פחדו מאד האחים, שמא מישהו מתוכם יספר לאביהם על המכירה, והחליטו לעשות חרם ביניהם, "חרם השבטים", ונשבעו, שמי מתוכם שיספר לאביהם את שאירע, הוא יהיה בנידוי.
בפרשת השבוע בשבוע הבא, מסופר על יוסף שהתגלה לאחיו, והרי אז, הוכרחו האחים לספר לאביהם, "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", אך יעקב לא האמין להם, "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם", עד שראה את העגלות, כמו שנאמר: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב", כי הבין מה שרמז לו יוסף, על מצות עגלה ערופה, שהוא היה הענין האחרון שלמד יעקב עם יוסף בנו, ומכך הבין כי יוסף בנו עדיין שרוי בצדקו.
ואומרים רבותינו, על הפסוק, "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", מי אמר את הפסוק הזה? מי סיפר ליעקב על יוסף? היתה זו סרח בת אשר! היא אמרה את זה, היא היתה מנגנת בנבל ואומרת את הפסוק.
ומה אירע בדיוק? סרח בת אשר הוציאה את הנבל שלה, והחלה לנגן בו, ויעקב שמע את קול הנגינה, ותמה, מי הוא זה שמנגן בביתו מוסיקה? הרי הוא באבל כבר עשרים ושתים שנה ולא שומע שירה וזמרה! התקרב יעקב, והנה הוא שומע את סרח שרה: "עוד יוסף חי", והוא אינו מבין, תמה בלבו מאד, ואז ראה את העגלות ששלח אליו יוסף, והבין את כל הענין. לכן זכתה סרח שנכנסה בחייה לגן עדן, שכך בירך אותה יעקב כשכר על הבשורה הטובה שבשרה לו!
אחר כך, התכנסו האחים, התאספו כולם יחד, והתייעצו ביניהם, מנין ידעה סרח בת אשר את הסיפור האמיתי, שיוסף באמת חי? הם לא ידעו, שסרח ידעה זאת ברוח הקודש, כי בצדקותה ובגדלותה היא היתה בעלת רוח הקודש, והאחים טעו לחשוב שמישהו סיפר לה, ועבר על החרם.
מן הסתם, סברו האחים, שהיה זה אשר, הוא זה שעבר על החרם, כמו שאמרו רבותינו, במסכת סוכה (דף נו.), "שותא דינוקא, או דאבוה או דאמיה", כלומר, הסיפורים של הילד, באים, או מאביו או מאמו. לכן הסיקו, שאשר הוא זה שסיפר לבתו על שאירע. לכן שמו את אשר בחרם. ומבחינתם היה אשר מנודה!
ומשה רבינו, שבירך את אשר בסוף ימיו, כל ברכתו היתה על הענין הזה. הוא התיר את החרם שעשו השבטים, כי ידע משה, שסרח ידעה הכל ברוח הקודש, ולכן בירך את אשר במילים הללו:
"וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר", שהמנודה אסור בפריה ורביה, לכן בירך אותו משה שיזכה לבנים.
"יְהִי רְצוּי אֶחָיו", שהיו אחיו בדלים ומתרחקים ממנו, לכן אמר שיהיה אשר רצוי לאחיו.
"וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלו", כי המנודה אסור לסוך את גופו בשמן, לכן בירך אותו שיהיה טובל בשמן רגלו, שיהיה מותר לו לסוך בשמן.
"בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ", כי המנודה אסור בנעילת הסנדל, לכן בירך אותו, שלא רק שיהיו לו נעליים ובגדים, אלא יהיו מנעליו מברזל.
"וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ", פירושו, שיאריך ימים, כי אדם שהוא בנידוי, ימיו מתקצרים, לכן בירך אותו שיהיו ימיו ארוכים.
עתה, יש עוד ענין, כתוב לגבי מי שבנידוי, שאסור ללמדו תורה. לכן בשמחת תורה, באיזו קריאה אנו חוזרים ושוב ושוב ועוסקים בתורה? בקריאת הפרשה של ברכת אשר! על קריאה זו אנו חוזרים שוב ושוב. האחים חשבו שיהיה לו אסור לעסוק בתורה, לכן זכה שאת ברכתו קוראים עשרות פעמים בכל מקום!
נאמר: בָּרוּךְ "מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי" אֶחָיו. יש כאן ראשי תיבות: מאי"ר. זהו רמז לשמן שהיה מאיר במקדש מחלקו של אשר. לכן, מהברכה הזו התברך אשר, בברכה מיוחדת על השמן, ולכן זכה שכל בתי החרושת של השמן של המקדש היו בחלקו, אף על פי שנחלתו היתה רחוקה מאד מירושלים. זו הסיבה!
גם יעקב אבינו עליו השלום, בירך באופן דומה את אשר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ", משמנו של אשר, ניתנו מעדני מלך, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
שבת שלום ומבורך!
