מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. נערכו בידי נכדו הרב יעקב ששון שליט"א
אמרו רבותינו, "לא חרבה ירושלים, אלא על ביטול תורה".
השבת, פרשת דברים, נקרא בפרשה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". מה משמעות שמות כל המקומות הללו שהוזכרו בפסוק?
משה רבינו, סמוך לפטירתו, הוכיח את ישראל, על כל המאורעות שאירעו עמהם במדבר. וכל שם מקום שמוזכר בפסוק הזה, רומז לחטא אחר של ישראל:
"בַּמִּדְבָּר", רמז להם משה לישראל, מה שחטאו מיד עם כניסתם למדבר, שלאחר שכל אחד ואחד סיים לאכול ממה שהביא לעצמו צידה לדרך, צעקו: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו', כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". התחילו בוכים, בחושבם שהם עומדים למות ברעב! והיה בזה חטא גדול:
הרי הקדוש ברוך הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, עשה להם אותות ומופתים גדולים, וכעת מה חשבו לעצמם? שה' יתברך רוצה להמית אותם ברעב? היה עליהם להתאפק בסך הכל עוד יום אחד! שהרי למחרת, כשבאמת היו זקוקים למזון, אמר להם ה', "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". אבל הם לא התאפקו, והתרעמו על משה ואהרן לחינם. על זה רמז להם משה כשהזכיר להם את המקום "במדבר".
"בָּעֲרָבָה", רמז להם משה על החטא שחטאו עם בעל פעור, שהלכו אחרי בנות מואב והמדיניות הטמאות. מאורע זה היה "בערבה".
"מוֹל סוּף", רמז להם על קריעת ים סוף, שמיד לאחר שנקרע להם הים, עמדו ישראל על היבשה, והיו בהם קטני אמונה שאמרו, כשם שאנו יצאנו משביל אחד, כך מצרים עומדים לעלות מן הים בשביל אחר, ויבואו להרוג אותנו! איזו מחשבה?! הקדוש ברוך הוא קרע לכם את הים! במקום לומר תודה רבה, אתם אומרים שיעשה נס כזה גם למצרים? איפה ההגיון?! עד שאמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים, (המלאך הממונה על הים), שיפלוט את גופותיהם של המצרים על החוף, כמו שנאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" ורק אז נאמר: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
"בֵּין פָּארָן", כאן רמז להם על מעשה המרגלים, שמפארן שלח אותם משה לרגל את הארץ, והם באו ביום ח' באב, והסיתו את העם, ובאותו לילה, ליל תשעה באב, נאמר: "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות! (תענית כט.).
"וּבֵין תֹּפֶל", רמז על תלונותיהם על המן שירד להם מן השמים, שהיה מאכל של מלאכים, "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ", אך הם לא התביישו להתלונן באומרם: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"! זה לחם קלוקל? הלואי והיתה לנו חתיכה אחת מן המן הזה! זה מה שנאמר "וּבֵין תֹּפֶל", שתפלו עלילות על המן. (ספרי, פרשת דברים, פ"א, ד"ה מול סוף).
"וְדִי זָהָב", רמז להם על מעשה עגל הזהב, שמרוב עושר שהיה לישראל חטאו והעמידו עגל מזהב.
אך מדוע משה לא הוכיח את ישראל בפירוש? מדוע הכל ברמזים? אלא שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל, ואינו חפץ שיעליבו אותם, לכן כאשר הם מבינים, יש לעורר אותם רק ברמזים, והם יבינו לבד. אדם שמוכיח אחרים, צריך להוכיח אותם בענווה ובחכמה, לא יאשים אותם גלויות!
אך יש עוד נקודה חשוב שצריך לדעת מי שמעורר אחרים:
היה גאון אחד, פילוסוף ומקובל, אדם גדול, ושמו רבי יהודה אריה די מודינא, יש לו ספר "ארי נוהם", ושאלות ותשובות. גאון זה, חננו ה' בלשון לימודים, היה ממש "חכו ממתקים וכולו מחמדים". הוא היה גר באיטליה, ובזמנו היה בעיר בית כנסת רחב ידים, שהיה מכיל כאלף איש.
ביום מן הימים, באו גבאי בית הכנסת לפני הרב, וביקשו ממנו, שמאחר ואין להם רב מגיד מישרים, יבוא הוא בשבת לבית הכנסת, וידרוש לפני תפילת מוסף. נענה להם הרב, שמאחר ובית הכנסת רחוק מאד מביתו, והוא זקן בשנים, לכן לא יוכל להגיע לדרוש לפניהם. הפצירו הגבאים מאד, שיענה לבקשתם להגיע ולו רק לשבת אחת. עד שהרב לא יכול היה לעמוד בהפצרותיהם, והסכים לבקשתם להגיע לדרוש לפניהם.
בשבת קודש, לפני תפילת מוסף, התכבד הרב לעמוד לפני כל הקהל, ודרש בפניהם במשך שעה תמימה בעניני פרשת השבוע. דרש הרב, ופיו ממש הפיק מרגליות ופנינים! הציבור עשו אזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו המתוקים, ונהנו מאד מאד. ממש לא שמו לב שכבר חלפה לה שעה שלימה!
ביום ראשון, בא הגבאים לביתו של הרב, אמרו לו, כבוד הרב, הבאנו לך איזה דבר, לא חס ושלום בתור שכר, כי אי אפשר לשלם לכבודו על דבריו היקרים מזהב ומפז, רק באופן סמלי, משום "הכרת הטוב", הבאנו לכבודו שעון זהב! ראה הרב ולקח את השעון. אמרו לו הגבאים, כבוד הרב, ראה כבודו איך הקהל נהנו מדבריו בשבת, יעשה לנו טובה למען ה', וידרוש לפנינו גם בשבת הקרובה, זה הרי ענין של זיכוי הרבים! השיב הרב, לא אוכל! קשה לי מאד ללכת עד אליכם בשבת! אמרו לו הגבאים, כמה קשה? הרי השבת כבודו כבר בא אלינו, אם כך, כשם ששבת אחת כבודו היה מסוגל ללכת, כך יעשה גם בשבת הבאה! נענה להם הרב, טוב, אבוא גם בשבת הקרובה! שבת אחת ודי!
שוב התכבד הרב לדרוש, ובית הכנסת היה מלא מפה אל פה, וכל הקהל מאזינים ברוב קשב לכל מילה היוצאת מפיו, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב! שעה שלימה דיבר הרב, וחזר לביתו.
ביום ראשון שלמחרת, שוב הגיעו הגבאים לביתו של הרב, אמרו לו: כבוד הרב, השכר שמגיע לכבודו אין לו גבול, אך אנו הבאנו רק מתנה סמלית, הוציאו "נברשת" יקרה, והציגו אותה בפני הרב. מיד לאחר מכן, חזרו שוב להפציר ברב, שיבוא גם בשבת הקרובה לבית הכנסת לדרוש, פעם שלישית, שהרי "הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק", ודברי הרב בדרשה נוספת בודאי יעשו רושם גדול!
הסכים הרב, ושוב הגיע ודרש בבית הכנסת, אך בשבת זו, דרשתו של הרב היתה מעל ומעבר לכל מה ששמעו הקהל, הדרשה היתה מלאה בדברי חכמה ערבים לאוזן, והקהל שמחו בה באופן יוצא מגדר הרגיל.
שוב, ביום ראשון, עלו הגבאים לבית הרב, והגישו לו תשורה מיוחדת, קופסת כסף טהור לאתרוג! וכמנהגם, חזרו להפציר ברב שימשיך לשאת דרשות בבית הכנסת שלהם. נענה הרב, מספיק! הרי אמרתם לי שאדרוש בפעם השלישית, כי "החוט המשולש לא במהרה ינתק", וכי כעת צריך "חוט מרובע"? מה תרצו ממני? הפצירו והפצירו, והרבו בשכנועים לפני הרב, שישא דברים באופן קבוע בבית הכנסת.
לבסוף הסכים הרב, אך אמר להם, יש לי תנאי! לפני שאהיה דרשן קבוע במחנה קדשכם, טלו עמכם את כל המתנות שנתתם לי, השעון, הנברשת, קופסת האתרוג, הכל קחו לכם! רק כך אסכים לדרוש!
תמהו הגבאים: מה הקשר? מדוע הרב לא מוכן לקבל את המתנות? אמר להם הרב, אשיב לכם במשל:
אדם אחד נכנס לחנות שעונים, התעניין על שעון זהב יוקרתי במיוחד, שילם את מלוא מחירו, ותיכף ומיד לעיני המוכר, לקח את השעון, השליך אותו על הרצפה ושבר אותו ברגליו! בעל החנות, לא יכעס על אדם כזה, שהרי ההוא שילם על השעון, ואדרבה, כעת אולי יקנה לעצמו שעון אחר!
אך לעומת זאת, חתן עמד תחת חופתו, ובא אליו אחד מאוהביו, שם בידו שעון זהב שקנה במתנה ממיטב כספו. והנה, תיכף נטל החתן את השעון, השליך אותו ארצה ושבר אותו בנעליו! בודאי דבר כזה יפגע בנפשו של הנותן! איך החתן בז למתנתו היקרה! כמה פוגע הדבר!
והנמשל: אני רואה, שדרשתי בבית הכנסת כבר שלוש פעמים, הציבור אמנם הקשיבו ונהנו מאד, אך לא ראיתי שהדברים השפיעו עליהם לשנות את דרכיהם, וזאת מדוע? מפני שהם יודעים, שהגבאים נטלו מעות מקופת הקהל, וקנו עבורי מתנות! אם כך, תחושת הציבור היא, שהם שילמו לי עבור הדרשות! ומעתה לא איכפת להם שלא להתייחס לדברי במישור המעשי! אך לעומת זאת, כאשר אני דורש בחינם, והקהל שומע את הדרשה, ויודע שאני לא מקבל שכר עבורה, הרי שהם לא יעזו לזלזל בדברים, הרב עומד וטורח בזקנתו לדרוש, בודאי ישכילו שעליהם לשנות את מעשיהם!
כך משה רבינו עליו השלום, אמר לישראל, "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת", "מה אני למדתי בחינם – אף אתם למדו בחינם", משה רבינו לא לקח פרוטה מעם ישראל, כי אז, כל אחד שמשפיע כך על הציבור לשם שמים, הקדוש ברוך הוא נותן לו חן וחסד, שיהיו דבריו נשמעים.
על כל אחד שיש ביכולתו, לעורר על קיום התורה והמצוות, ובעיקר על ענין לימוד התורה, שבזכות לימוד התורה ישלח לנו ה' יתברך את אליהו הנביא, שהרי חורבן הבית היה בגלל ביטול תורה, וכמו כן הגאולה תהיה בזכות לימוד התורה, כמו שנאמר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים", ומיד לאחר מכן אמר הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.
מצפים אנו לבשורתו של אליה הנביא, כמו שנאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ".
יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו, אמן.
