מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון שליט"א
נאמר בפרשת השבוע (בפרשת פקודי) לאחר סיום בניית המשכן וכליו:
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ".
לאחר מכן נאמר:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".
במשכן אנו מוצאים שהוא ממש כעין "עולם קטן", כי ממנו נמשך שפע לכל העולם. לכן כשם שבבריאת העולם נאמר תחילה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם", אף משכן נאמר: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד". וכשם שלאחר מכן נאמר בבריאת העולם: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ", כך במשכן נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".
אם כן, ביצירת המשכן והמקדש נרמז מעשה בריאת העולם, כי גם המשכן הוא יצירה של ה' יתברך, כמו שנאמר: "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". וכמאמר רבותינו, (בכתובות דף ח.), גדולים מעשיהם של צדיקים יותר מבריאת העולם".
ומה הכוונה מה שנאמר בפרשתינו "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"? פירוש הדבר, "פקודי המשכן", היא ספירת כל תרומותיהם של בני ישראל למשכן, כמה זהב, כמה כסף וכמה נחושת, אבנים טובות ומרגליות, ועוד ועוד, שתרמו בני ישראל למשכן, הכל בא בחשבון בפרשתינו. וצריך להבין מה החשיבות המיוחדת של ספירת כל הסכום שנתרם למשכן? גם יש להתבונן, מדוע נאמר פעמיים "משכן העדות"?
רבותינו אומרים, "משכן", מלשון משכון, שנתמשכן בעוונותיהם של ישראל. כאשר אנו רואים אדם, שיש לו כסף וזהב, והוא זקוק להלוואה, והנה הוא יושב וסופר ומונה את כל כספו וזהבו. מדוע הוא עושה כן? מפני שהוא צריך למשכן את הרכוש שיש לו, כדי לקבל הלוואה. כך הקדוש ברוך הוא כביכול מונה את הכסף והזהב שנתנו ישראל, ואותו הסכום נעשה כמו משכון ביד ה' על עוונותיהם של ישראל. וכאשר הוגדשה הסאה, והיתה גזירה קשה ביותר אמורה לבוא על ישראל, נטל הקדוש ברוך הוא את המשכון, הוא המשכן, ופעמיים החריבו, בבית ראשון ובבית שני, שפך חמתו על העצים ועל האבנים, כדי שלא לכלות את עם ישראל.
אמנם נחרב המשכן, וכל כליו נגזלו ביד זרים, אך אנו בטוחים שעתיד ה' יתברך לחדש ימינו כקדם, וכמו שנאמר בתהלים, בפרק שמתאר את חורבן בית המקדש: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ", והקשו רבותינו, מדוע נאמר "מזמור לאסף"? היה צריך לומר "קינה לאסף", שהרי המזמור כולו מתאר את החורבן!
התוספות במסכת קדושין (דף ל.) מביאים מעשה באבימי, בנו של רב חסדא, וכך היה המעשה:
רב חסדא, האריך ימים, חי תשעים ושתים שנה. וגם בזקנותו, היה הולך לבית המדרש. יום אחד, חזר לביתו בצהרים, והיה עייף. אמר לבנו, שהיה שמו אבימי, אבימי! תביא לי כוס מים לשתות!
אמר לו אבימי, הנה אבא, מיד אני מביא לך כוס מים. יצא אבימי לבאר הסמוכה, דלה מים, מילא את הכוס, ובא לפני אביו להגיש לו את הכוס. והנה הוא רואה, שרב חסדא נרדם. אמר בלבו, מה אעשה כעת? עמד והמתין עם הכוס, עד שאביו יתעורר.
בעת ההיא, זכה אבימי לגילוי, התנוצץ במוחו הפסוק מספר תהלים: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים". תמה אבימי בלבו, איך נאמר "מזמור לאסף", וכי זהו מזמור? הלא היה ראוי לומר "קינה לאסף", ולא מזמור!
אלא, שאסף, הוא זה שחיבר את המזמור. ומיהו אסף? אסף היה בנו של קורח, כמו שנאמר, וּבְנֵי קֹרַח, אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף. אביאסף, הוא אסף שנזכר במזמורי תהלים, שהיה בעל רוח הקודש, ובתחילה, הלך עם אביו, קורח, אולם באותה שעה שעמדה הארץ לבלוע את קורח ועדתו, עמדו בניו של קורח, והתחננו להקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם! רחם עלינו! משה אמת ותורתו אמת!, ונעשה להם נס, שבתוך הבור נוצרה כמין איצטבא, והם עמדו עליה וניצלו.
לאחר שיצאו וניצלו, עמד אסף, וגדל עד שנעשה בעל רוח הקודש. והיה אסף מצטער, שהרי סוף סוף, קורח היה אביו, וכאב לו על אביו.
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף עד.) מסופר, על אחד מגדולי האמוראים, (שהיה גם חשוב במיוחד בעניני הקבלה וחלק הנסתר שבתורה), רבה בר בר חנה, שהיה הולך במדבר, ובא לפניו ערבי, ויתכן שהיה זה אליהו הנביא. אמר לו אותו ערבי, אתה רוצה שאראה לך את מקומו של קורח? הלך איתו והראה לו, מקום שממנו יוצא עשן, והיה שם חום רב, ושם נטמן קורח. האזין רבה בר בר חנה, ושמע מתוך הבור, צעקות של אנשים, שזועקים, "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו שקרנים".
כמו כן אסף, גם הוא ידע מה שעלה בגורלו של אביו, שנידון לדורי דורות בעונש קשה כזה. והיה חושב בלבו, מי יציל את אבי?
והנה משל למה הדבר דומה? היה מלך אחד, שהיה צמא למים, אמר לשפחתו, תגישי לי בבקשה כוס מים. יצאה השפחה אל הבור, קשרה את כד החרס שלה לחבל, והורידה אותו אל הבור. אך הנה, הקשר התרופף, ונפל הכד. ישבה השפחה ובכתה, שהרי מי יסכן את חייו וישקיע כל כך להכנס לתוך הבור, כדי להוציא כד של חרס? אך עבורה, הכד יקר מאד. לכן ישבה ובכתה.
המלך המתין לכוס המים, ומשראה שהשפחה מתעכבת, אמר לבתו, בתי! תגישי לי בבקשה כוס מים. יצאה בתו אל הבור, לקחה את כד הזהב שלה, וקשרה אותו אל החבל, אך הנה, נפתח הקשר ונפל כד הזהב. ראתה זאת השפחה, והחלה לשיר ולרקוד משמחה. אמרו לה, מה את שמחה? אמרה, עבור כד החרס שלי, בודאי שאף אחד לא ירד לבור, אבל כעת, ירדו לבור כדי להציל את כד הזהב, ומי שיציל את כד הזהב, בודאי יעלה גם את כד החרס שלי. לכן אני שמחה!
כך חשב גם אסף. אמר בלבו, מי יציל את אבא? אין לו תקנה! אחר כך פתאום, ראה ברוח הקודש, שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות את בית המקדש, והקדוש ברוך הוא לא נתן לו, מפני שהיה בעל מלחמות. לכן דוד המלך בנה רק את השערים של בית המקדש, והשקיע בהם הרבה. כאשר באו האויבים להחריב את בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא, אלה השערים, הם מעשי ידי דוד עבדי, איך אתן שיפלו ביד הרשעים הללו? לכן טבעו השערים עמוק באדמה, כמו שנאמר "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ".
ראה זאת אסף, ושמח בלבו, אמר עתה, מי שיוציא את השערים מן האדמה, ויביא ישועה גדולה לעם ישראל בבנין בית המקדש השלישי לעתיד לבוא, בודאי יעלה גם את אבי מן האדמה. לכן נאמר "מזמור לאסף", שהיתה לאסף שמחה כשראה את מה שעתיד להיות. כל זה התחדש לאבימי, עד שהתעורר אביו, רב חסדא, ושתה מהמים.
כל אחד צריך לתת את לבו, אנו מתפללים בכל יום, "לישועתך קיוינו וציפינו כל היום", אין אנו מתפללים רק על הישועה הפרטית שלנו, עלינו לזכור שאנו בגלות קשה. מצד אחד, ישנם רבים שלא יודעים בכלל מה היא שבת, מה זו תורה! ובפרט המנהיגים של עם ישראל, שעליהם נאמר: "וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם", זו גלות קשה! גם מצד שני, יש את האויבים המקיפים אותנו מסביב. עלינו להתבונן, כאשר ישנם הפגנות, של החרדים, למען כבוד השבת, למען התורה, מכים בהם ללא הרף, ודמם נשפך! כאשר פוגעים בתורה, הדבר גורם מצד שני לכך שהערבים נשאו ראש, כאשר מחפשים את החרדים, כל הזמן מדברים: "חרדים חרדים", ומטילים על לומדי התורה גזירות, דבר זה גורם לקטרוג על ישראל. וכאשר מפגינים אותם שאינם מן החרדים, לא יעזו השוטרים להכות אותם ולנהוג בהם כפי שעושים לחרדים! זו גלות קשה!
עלינו לדעת! אף שאנו יושבים יחסית בשלוה בארץ ישראל, עדיין אנו בגלות מרה מאד, ועוד ארוכה הדרך, שאנו מצפים לה' יתברך, שישלח לנו את משיח צדקינו, ויבנה לנו את המקדש, "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד", תחזור העטרה ליושנה, לבית קדשינו ותפארתינו, במהרה בימינו אמן.
שבת שלום!
