שנינו בפרקי אבות (פ"ב מט"ו), והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, (לשון כויה מאש), שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. והיינו שיזהר אדם הרבה מאד בכבודם של תלמידי חכמים, שכן אם יפגע בכבודם עלול הוא ביותר להענש על כך בצורה קשה. והנה אף על פי שיש מצוה גדולה לכבד כל מי שעוסק בתורה, מכל מקום, עיקר המכוון בדברים אלו הוא על תלמידי חכמים ממש.
מעשה שהיה לפני כמאתים שנה, ברבי משה בנו של רבי פנחס מקוריץ, ובניו רבי שמואל אבא ורבי פנחס, שהתאמנו והתמחו במלאכת הדפוס (כי אביהם היה בעל בית דפוס בעיר קוריץ), ויעצו להם לייסד לעצמם בית דפוס בעיר סלאוויטה, ולהדפיס שם את כל ספרי התלמוד (הש"ס) בהוד והדר, כמו שנאמר "זה אלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות. (שבת קלג:).
כשניגשו רבי משה ובניו למלאכת קודש זו, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב, שיכתבו להם הסכמה, שבמשך עשר שנים מיום הדפסת התלמוד בדפוס סלאוויטה, לא יוכל שום אדם להדפיס את הש"ס כי תהיה בכך השגת גבול. וכן הסכימו גדולי הרבנים, ומתוכם הגאון רבי עקיבא איגר, והחתם סופר, ועוד רבנים. ואז זכו רבי משה ובניו והדפיסו את כל הש"ס במשך חמש שנים ברוב פאר והדר. ורבו הקופצים לקנות ש"ס מהודר, ובמשך שנים אחדות נמכרו כמעט כל העותקים.
בשנת תקצ"ד, חשבו רבי משה ובניו לחזור ולהדפיס את הש"ס במהדורה נוספת בבית הדפוס שלהם, אך נודע להם כי רבי מנחם מן, מהעיר וילנא, אבי משפחת ראם (שהש"ס שאנו לומדים בו היום הוא ממהדורת אותה המשפחה), יחד עם שותפיו מהעיר הורודנא, ניגש גם הוא להדפיס את הש"ס בוילנא, על אף שלא עברו עדיין עשר שנים מיום ההדפסה בעיר סלאוויטא.
מדפיסי סלאוויטא פנו לגדולי הדור, ובינהם הגאון רבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על יסוד הסכמתם הראשונה על דפוס וילנא, שלא יעזו להדפיס את הש"ס עד שיעברו עשר שנים. והגאון רבי עקיבא איגר, אשר למוצא פיו היו מייחלים כל בני הגולה, לאחר ששמע את טענות שני הצדדים, פסק הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים שהדפיסו, וגם שהמדפיס מוילנא מוכן לקנות את כל העותקים שנשארו בדפוס סלאוויטא, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב את ההדפסה בוילנא. והרשות בידי משפחת ראם להדפיס מחדש את כל הש"ס בעיר וילנא. להגדיל תורה ולהאדירה. אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, אבל דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי וילנא.
אך רבי משה ובניו מדפוס סלאוויטא, בראותם שיש כמה רבנים שעומדים לימינם, שגו ושמעו לעצת אנשים בלתי מהוגנים, ופרסמו ברבים, שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי וילנא, כי הוא כבר זקן בא בימים, (אז היה הרב כבן למעלה משבעים שנה), וכל מעשיו עושה על פי רצון בנו, רבי שלמה איגר, אשר הטה את לבבו לפסוק שלא כהוגן. רבי עקיבא איגר בשמעו כל זאת, רתח עד מאד, ודברים אלו הוציאוהו מגדר ענותנותו, מפני כבוד התורה, שנראים הדברים כאילו הטו את לבבו של הרב לפסוק כנגד דתה של תורה, ומתוך כך פרצה גם מחלוקת נוראית. על כן הביע דעתו הברורה במכתב (מיום ד' טבת תקצ"ו) וזו לשונו: מאד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת שכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאווטיא לא מצאתי בהם שום ממש לזכותם, אפילו על אחד מאלף, ומה הם רוצים ללכת בחזקה, אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול. הק' עקיבא בן משה גינז ז"ל. עד כאן לשון מכתבו. ואז עמד הרב מול היכל הקודש, ואמר מתוך צער ועגמת נפש, רבונו של עולם, תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול! והיה הדבר כשגגה היוצאת מלפני השליט.
בימים ההם אירע מעשה נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה, פועל אחד בבית הדפוס בסלאוויטא, שהיה כורך את ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס ומת. המשכילים, שבית הדפוס היה לצנינים בעינהם, מפני שממנו יצא אור התורה לכל העולם על ידי הדפסת ספרי הקודש, השתמשו במקרה זה במלשינות, והמומר מיכאל בנדרסקי שר"י, שנודע כאיש צר ואויב ישראל, הגיש דלטוריה לפני ראש המשטרה בפטרבורג, והטיל על מדפיסי סלאוויטא את האחריות לרצח. שני משומדים שהתגוררו בפטרבורג, גרינברג וליפסקי שר"י, הוסיפו עוד על עלילה זו, כי המדפיסים בסלאוויטא, הדפיסו ספריהם בלי רשיון הצנזור המבקר. ומפני שהכורך רצה להלשין עליהם באזני השלטון, לכן מיהרו האחים המדפיסים ורצחו אותו. שלטונות רוסיא ראו את המציאה ונפלו עליה מרוב שנאת ישראל שלהם, והם אסרו באזיקים את האחים, (את האב רבי משה לא אסרו מפני זקנתו), עם חקירה מסועפת יום יום, במשך שלש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים, ולבסוף ניתן פסק הדין האכזרי מבית המשפט של רוסיא, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסיים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר לכל חייהם. ובערב ראש חודש אלול תקצ"ט, בוצע פסק הדין האכזרי הזה, על כיכר רחבה עמדו שתי שורות חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בת מאתים וחמשים חיילים, שבידם שוטים, ןבתוך המעבר הצר שבין החיילים היה צריך כל אחד מהאחים לעבור שלש פעמים, ולספוג את המכות וההצלפות. השוטרים נגשו אל אחד האחים, ופשטו את מלבושיו, ואף את כותנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד את רוחו בידי אלהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גוו נתן למכים. והשוטים הורמו והורדו והצליפו על גוו הערום. ופתאום עמד מלכת והשוטים מוסיפים להכות על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים והוא אינו יכול להרימה, ובגילוי ראש לא רצה ללכת, שוטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר תבלול על עינו הימנית כל ימי חייו. הרגיש אחד מן החיילים בדבר, הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה, שלש פעמים עבר דרך שורות החיילים ונשאר בחיים. ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים. גזירה זו החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת"ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות מצד חסיד קוריץ וסלאוויטא, קבלו האחים "חנינה" מאת ניקולאי העריץ הרשע שם רשעים ירקב. וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה. ורק לאחר מותו של ניקולאי ימח שמו, כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה, בשנת תרט"ז, קרא לאחים דרור. והאחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר, והיו חוזרים על המשנה: "והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".
