נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"יב), הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ומהי מדתו של אהרן שכך אמרו עליו?, אמרו רבותינו, הרי שהיו שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, היה הולך אהרן וישוב לו אצל אחד מהם, ואומר לו, ראיתי את חבירך פלוני, מטרף את לבו ובוכה בדמעות שליש ואומר, אוי לי שכך אמרתי לחברי, היאך אשא את עיני למולו ואראהו, בושתי וגם נכלמתי שאני הוא שחטאתי לו, וישב אהרן ומדבר על לבו, עד שמסיר קנאה וכעס מלבו. ולאחר מכן היה אהרן הולך ויושב אצל השני, ומדבר על לבו כאמור, עד שמסיר קנאה מלבו. לימים היו נפגשים זה בזה והיו מנשקים זה לזה ועושים שלום ביניהם. וכיוצא בזה היה עושה במריבה שבין בעל לאשתו. לכן נאמר באהרן "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", שגם הנשים בכו עליו. וכמה אלפים היו בישראל שהיו קרואים "אהרן" על שמו, מפני שאלמלא אהרן הכהן, לא היה בא תינוק זה לעולם, מפני שהיו הוריו פרודים זה מזה.
ומכאן ילמד כל אדם, כמה חשיבות מיוחדת יש לה למצות נתינת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכן להיפך, כמה כעס ותרעומת יש לה' יתברך על מי שמיפר השלום בין איש לאשתו, שמדבר עם הבעל כנגד אשתו, או עם האשה בגנות בעלה, שהוא עוון פלילי, היפך רצון ה' יתברך בבריאה. ואמרו רבותינו (ב"מ נח.), אלו שיורדין לגהינם ואינם עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והנשבע בשם ה' לשקר, והמתכבד בקלון חבירו, והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם.
כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, כי בימינו אלה, לשמחתינו רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה למצוות ולמעשים טובים. אך יש כאלה אשר הקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידעתם בתורה, והתנהגותם בקצוניות רבה (בדברים שאינם מן הדין כלל), גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה אשר אין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתירות, ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה, "השיבנו אבינו לתורתיך, וקרבינו מלכינו לעבודתך, והחזירינו בתשובה שלמה לפניך", שרק על ידי לימוד התורה וההלכה יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.
ומעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע מאפטא, שאל אותו הרב, מה לך כי תרצה לגרש את אשתך, השיב לו הבעל, האשה הזו האכילה אותי בפסח מצה שרויה (מצה שנפלה למים, שיש מחמירים שלא לאכלה), בניגוד למסורת אבותי. ציוה הרב לקרוא לאשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה הגידי נא לי, באמת, איזה מצות הנחת לפני בליל הסדר? הרבנית החרישה כי יראה לספר. אמר לה הרב, אל תיראי, הגידי לי את האמת, ותען הרבנית, שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה, את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד, ואמר שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזו הוכנה עבור רבינו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת אותה מן הארון, נדהמתי לראות שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הרב, נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך מפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו.
אז אמר הרב לזה שבא לגרש את אשתו, ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר, ועשיתי עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה שאינו מן הדין כלל. עשה הרב פשרה בינהם, ונתפייסו, והלכו לביתם לשלום.
