במשנה במסכת סוטה (דף מא.) למדנו, שפעם בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, היתה מתקיימת מצוות "הַקְהֵל", בחג הסוכות, שאז היו כל ישראל, אנשים נשים וטף, מגיעים לירושלים, ושומעים את המלך קורא בתורה. ובעזרת ה' אם נזכה שיבוא משיח צדקינו, הרי שבשנה הבאה (התשפ"ג), תתקיים מצוות "הקהל" ביום הראשון של חול המועד סוכות. וכך שנינו במשנה, לגבי סדר הוצאת ספר התורה והקריאה:
חַזַּן הַכְּנֶסֶת (הגבאי) נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת (למי שהיה אחראי לקבוע מי יעלה לתורה), וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן (לסגן הכהן הגדול), וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב, אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים (על כך שקרא כשהוא עומד, ולא בישיבה), וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי", זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, אָמְרוּ לוֹ אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִיפַּס! אָחִינוּ אָתָּה! אָחִינוּ אָתָּה!
כלומר, אגריפס, היה בן של אשה יהודייה, אך אביו היה מזרעו של הורדוס, שהיה עבד ותפס את המלוכה על ישראל. לכן, כאשר הגיע אגריפס בקריאת התורה, לפסוק בו נאמר, שאסור למנות על ישראל מלך שאינו יהודי, התרגש אגריפס וזלגו דמעות מעיניו, כי ידע שהוא אינו ראוי למלוכה, שהרי אביו היה עבד. אמרו לו העם, אל תצטער אגריפס, אתה אחינו, שהרי אמך יהודייה.
אולם באמת, שאסור היה למנות את אגריפס למלך על ישראל, מפני שצריך לקחת דוקא יהודי שגם אביו יהודי, ולכן מה שאמרו לו "אחינו אתה", היה בזה משום חנופה למלך, שבאמת אין זה רצון ה' יתברך.
וכך אמרו בגמרא:
שנינו בשם רבי נתן: "באותה שעה שאמרו לו לאגריפס "אחינו אתה", נגזרה גזירה קשה על עם ישראל, מפני שהחניפו לו לאגריפס".
ורבותינו האריכו בחומרת הדבר, שאסור לאדם להחניף לאדם אחר, שלא כרצון התורה, ואמרו בגמרא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה, מֵבִיא אַף (כעס) לָעוֹלָם, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, וְכׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. ולמדו כן ממדרשי הפסוקים.
ורבותינו הראשונים עמדו על כך, מדוע היה חרון אף גדול כל כך על ישראל, רק מפני שהחניפו לאגריפס? ורבותינו בעלי התוספות הסבירו, שהעונש הגדול שבא על החנופה, הוא מפני שאדם מחניף לחבירו, על דבר שהוא נגד רצון ה', כמו שהחניפו לאגריפס, נגד רצון ה' ממש, "וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ועושה כאילו חס ושלום אין הקדוש ברוך הוא רואה מה שנעשה".
למדנו אם כך, שעיקר האיסור בחנופה, הוא שאדם מחניף לאדם שחוטא, ולדוגמא, אדם משבח את חבירו שהוא איש עסקים מוצלח, למרות שהוא יודע שחבירו עוסק בדברים אסורים, וזו חנופה האסורה. וכן אדם שמשבח איזה איש ציבור בפניו, למרות שהוא רשע, יש בזה חנופה, שהוא מתעלם מכבודו של הקדוש ברוך הוא, וחולק כבוד למי שמכעיסו.
אולם יש בזה הסתייגות, שהביאה מרן רבינו זצ"ל בספרו ענף עץ אבות (עמוד קצב), בשם הגאון מהר"ש אלגאזי בספר מעולפת ספירים, שאין איסור להחניף לרשע כאשר באים לקרבו לתורה. ולמד כן מסמיכות הפסוקים. (ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ב (או"ח סימן טו). ולכן לפעמים, כאשר יש צורך בדבר, מותר להחניף גם לאדם שהוא חוטא, שהרי על ידי כן יוכלו לקרבו לתורה. אך כמובן שגם בענין כזה אין לשבחו ממש בדברים האסורים שעושה.
ולסיכום: אסור להתחנף לרשעים. וכאשר מחניפים לרשע בדבר שהוא נגד רצון ה', הוא איסור חמור ביותר, וכמו שאמרו (שם בגמרא), שכת חנפים, אינם רואים פני שכינה.
