שאלה: בסעודת שבת, בעלי בירך המוציא על החלות, טעם בעצמו מהחלות, והחל לחלק לבני הבית. באותו זמן, אחד הילדים דיבר, לפני שטעם בעצמו מן החלות. האם עליו לחזור ולברך המוציא?
תשובה: ביארנו כאן כבר בעבר, שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה. לדוגמא, אם אדם בירך על תפוח "בורא פרי העץ", ולאחר מכן, לפני טעם מהתפוח, דיבר, אפילו מילה אחת (שאינה קשורה לאכילה), עליו לחזור ולברך שוב בורא פרי העץ. ורק לאחר שיטעם מעט מן המאכל שלפניו, אז רשאי כבר לדבר כמה שירצה.
"שומע כעונה"
עוד ביארנו כבר כמה פעמים, שכאשר אדם שומע ברכה מפי אדם אחר, והמברך מכוין להוציא ידי חובה את השומע, והשומע מכוין לצאת ידי חובה מפי המברך, הרי ששניהם יוצאים ידי חובת הברכה. גם המברך ממש, וגם זה ששמע את הברכה וענה אחריה "אמן". ודין זה נובע מן הכלל "שומע כעונה", שברוב ההלכות הקשורות לאמירה, כמו הלכות ברכות, אדם ששומע דבר מפי אדם אחר, יוצא בזה ידי חובתו. ולכן, למרות שכולנו מחוייבים בקריאת המגילה בפורים, רוב הציבור לא קוראים בעצמם את המגילה, אלא יוצאים ידי חובה כששומעים את הקריאה מפי אדם אחר. וגם זה מדין "שומע כעונה".
ולכן נוהגים בסעודות שבת, שבעל הבית מברך "המוציא לחם מן הארץ", ופוטר בברכתו את כל המסובים, ולאחר מכן הוא מחלק לכל אחד מהפת, ובודאי שאסור למסובים לדבר שום מילה, עד שיטעמו בעצמם מן הפת. וכן הדין בברכת בורא פרי הגפן, שאם המסובים שותים מעט מן היין לאחר הקידוש, עליהם להמתין בשתיקה עד שיקבלו יין בעצמם.
כשהמברך כבר טעם
וכעת נבוא לשאלה שלפנינו, שכאן בעל הבית כבר טעם בעצמו מהפת, אלא שאחד הילדים, דיבר לפני שהוא עצמו טעם. ועלינו לדון, האם עצם העובדה שבעל הבית טעם מהפת, נחשבת עבור כל המסובים כאילו הברכה כבר הסתיימה, והם רשאים לדבר אף על פי שלא טעמו בעצמם, או שבאמת אין שום קשר בין הטעימה של בעל הבית לשאר המסובים, ולכן מי שדיבר בין הברכה לטעימה, עליו לחזור ולברך.
ובאמת ש"הרוקח", (הובא בבית יוסף סימן קסז) כתב, שאם בעל הבית אכל מהפת, והמסובים המשיכו לדבר לפני שטעמו, מאחר והם כיונו לצאת בברכת בעל הבית, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור לברך. אולם מרן הבית יוסף עצמו, כתב לדחות את דברי הרוקח, משום שבאמת בשעה ששמעו המסובים את ברכת המוציא, נחשב הדבר כאילו הם עצמם מברכים, וכשהם דיברו בין הברכה לטעימה, הרי יש כאן הפסק, ולא יצאו ידי חובת הברכה.
ולהלכה, אף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, שקבלנו הוראותיו, מכל מקום מאחר ובנידון הזה ישנה מחלוקת הפוסקים, ומדובר כאן ב"ספק ברכות", לכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (הליכות עולם ח"א עמוד שמז), שבמקרה כזה שדיברו חלק מהמסובים, לאחר שבעל הבית טעם מהפת, לא יחזרו לברך שוב "המוציא", אלא יסמכו על הברכה ששמעו מבעל הבית. (וטוב שיהרהרו את הברכה בלבם).
ולסיכום: כאשר בעל הבית בירך, ובני הבית ענו אמן, אסור להם לדבר עד שיטעמו בעצמם מהפת. ואם אירע שמישהו דיבר בטעות, לאחר שבעל הבית עצמו כבר טעם מהפת, הדין הוא שאין לחזור ולברך שנית, אלא יוצאים ידי חובה בברכת בעל הבית.