שנינו בפרקי אבות: "יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת".
כלומר, כאשר אנו רואים את אחד ממכרינו, שעושה מעשה לא ברור, שאפשר לומר שאותו אדם ממש חוטא במעשיו, אך מצד שני אפשר גם לומר שהוא עושה כהוגן מחמת איזו סיבה, עלינו להטות את הדברים לכף זכות, ולחשוב בלבנו שמכרינו לא עשה דבר איסור.
מעשה נורא בענין זה סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל:
בימי מלחמת העולם הראשונה, שררה בירושלים עניות נוראה, אנשים ונשים גוועו ברעב פשוטו כמשמעו, כל אחד עשה כל אשר לאל ידו אך ורק כדי להשיג פרוסת לחם. ביצה נחשבה באותם הימים לאוצר של ממש.
והנה, יהודי אחד מבני ירושלים, חסך במשך כמה שנים פרוטה לפרוטה, עד שהיה בידו מטבע זהב "נפוליאון" שלם. זה היה מטבע יקר המציאות, שבו יכל אותו אדם לפרנס את עצמו ואת משפחתו במשך תקופה לא קצרה. את המטבע, הניח היהודי על שידה גבוהה שהיתה בביתו, באומרו בלבו, יבואו ימים קשים, ואז אפדה את המטבע ואקנה תמורתו מזון לבני ביתי.
באחד הימים, טיפס בנו הקטן של אותו יהודי, ולהפתעתו ראה מטבע נוצץ מונח על הארון. נטל את המטבע, ומיהר לאחת החנויות, ברצותו לקנות תמורת המטבע כמה עוגיות.
בדרכו, ראה אותו אחד מבני ירושלים, שהיה ממש מורעב, והנה הוא רואה ילד קטן הולך עם מטבע "נפוליאון" בידו. אמר אותו ירושלמי בלבו, אוה אוה! עוד ישנם עשירים בירושלים! איך אנשים שולחים ילד קטן עם כזה מטבע! וכאשר בטנו של אותו ירושלמי מקרקרת מרוב רעב, עלתה מחשבה רעה במוחו, ניגש אל הילד ואמר לו, ילד ילד! מה יש בידך? הראה לו הילד את המטבע, אמר לו הירושלמי, בוא ואני אתן לך מטבע הרבה יותר חשוב! לקח מטבע פרוטה של נחושת, נתן אותו לילד, תמורת מטבע הנפוליאון. המשיך הילד בדרכו לחנות, הראה לסוחר המוכר בחנות את מטבע הנחושת, וקיבל תמורתו כמה עוגיות.
כעבור כמה שעות, הבחין היהודי, בעל המטבע, שמטבע הזהב שלו אבד ממקומו! הוא וכל בני ביתו החלו הופכים כל פינה בבית, מחפשים ומחפשים, אך מטבע, אין! לפתע נענה הילד הקטן ואמר לאביו, אבי! אני נטלתי את המטבע, והלכתי לחנות, וקניתי תמורתו כמה עוגיות, כי הייתי רעב! (מה שאירע בדרך, פרח מזכרונו של הילד הרך).
מיהר האב עם בנו אל החנות, ניגש בכעס אל הסוחר ואמר לו, בני בא הנה עם מטבע נפוליאון, ואתה לא מתבייש לנצל את תמימותו! גזלת ממנו את המטבע תמורת כמה עוגיות! השיב הסוחר, לא היו דברים מעולם! בנך אמנם היה כאן, אך מטבע זהב לא היה בידו, כי אם פרוטת נחושת עלובה!
ניגש האב ותבע את הסוחר לדין תורה לפני אחד מגדולי ירושלים. שמע הרב את טענות הצדדים, ופסק, הסוחר אינו חייב לשלם מאומה! אולם מאחר וסוף סוף הוא נתבע, וגם מודה בחלק מפרטי המעשה, לכן עליו להשבע שהאמת כדבריו, שבאמת הילד לא נתן לו אלא פרוטה של נחושת!
הסוחר, שהיה יהודי ירא ושלם, השיב, כי בכל ימי חייו מעולם הוא לא נשבע, וגם כעת הוא לא מוכן להשבע, והוא מעדיף לשלם את כל מחירו של הנפוליאון! וכך אמנם נעשה.
המעשה החל מתגלגל בין תושבי העיר, ורבים החלו מספרים, השמעתם? זה הסוחר הרשע, ניצל תמימות של ילד וגזל ממנו את הנפוליאון! כך החל שמו הטוב של הסוחר להתדרדר, עד שהכל ידעו כי מדובר באדם מושחת רע מעללים, וחדלו לפקוד את חנותו. הגיעו הדברים עד כדי כך, שהסוחר הכריז על "פשיטת רגל", וסגר את חנותו. פרנסה, לא היתה לו.
עברו הימים ומלחמת העולם הסתיימה. מצבם של בני העיר החל להשתפר, והרווחה החלה לתת את אותותיה. גם אצל אותו ירושלמי, שרימה את הילד ולקח ממנו את הנפוליאון, השתפר מצב החיים, עד שהחליט להחזיר את הגזילה אשר גזל. ניגש לאבי הילד, ואמר לו: ראה, בימי המלחמה, היינו אני ובני ביתי רעבים ללחם, והנה ראיתי את בנך, הולך כעשיר מופלג עם מטבע נפוליאון ברחובה של עיר, חשבתי לעצמי, אם מצבך כל כך טוב, בודאי תסכים שאלווה ממך לזמן מה את המטבע. נתתי לבנך פרוטה של נחושת, ולקחתי את הנפוליאון לעצמי! כעת באתי להשיב לך את הנפוליאון!
שמע כן אבי הילד, הלך לסוחר, ביקש את סליחתו והשיב לו את כל דמי הנפוליאון.
שמע אחד מגאוני ירושלים את המעשה והגיב:
נתבונן! כאשר ידונו בשמים על כל המעשה שנעשה, מה יאמרו? את מי אפשר לדון? אבי הילד, בודאי לא אשם, הוא סמך על דברי בנו. הסוחר, הרי התנהג בהגינות יוצאת מן הכלל, הוא לא פשע בכלום. אותו ירושלמי שגזל את המטבע, הרי היה רעב ללחם, וכבר נאמר "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מי נשאר? כל אותם רכלנים, שמיהרו ודנו את הסוחר לכף חובה, אלה שהוציאו לו שם רע, עד שגרמו לו לנזק אדיר, לצער הגוף והנפש בימים קשים, הם אלה שיענשו במלוא חומרת הדין על מעשיהם!
ישמע חכם ויוסף לקח!