בפרשת השבוע, נלמד על דיני המצורע, וכיצד עליו להטהר מטומאתו. בין היתר נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב".
בדרך טהרת המצורע לוקחים שתי צפורים, את האחת שוחטים, ואת השנייה משלחים על פני השדה. ומדוע שתי צפורים? מסביר רש"י: לפי שהנגעים (הצרעת) באים על עוון לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. כלומר, מאחר והמצורע נענש על עוון לשון הרע, ומעוון לשון הרע עליו לחזור בתשובה, לכן נרמזים הדברים בשתי הצפורים, שהן מפטפטפות תמיד בצפצופיהן.
לכאורה הדברים אינם מובנים. מה הקשר בין ציוצי הצפורים לבין דבורי לשון הרע? הרי הצפורים אינם מדברות לשון הרע!
ובענין זה מספרים, שבדור שלפנינו היו שני גדולי עולם, שהיו נשמרים מכל משמר שלא לדבר לשון הרע. האחד הוא ה"חפץ חיים", והשני הוא ה"אמרי אמת" מגור. שניהם נזהרו מאד מלשון הרע, אך היה הבדל ביניהם. בעוד שהאמרי אמת מיעט מאד בדיבור, והיה משיב על כל דבר ממש במילים ספורות, הרי שהחפץ חיים היה מרבה בדיבור, בעצה והדרכה ודברי תורה, ובכל זאת נשמר שלא יחטא בלשון הרע כלל וכלל.
נמצאנו למדים, שעצם הדיבור לא מחייב בהכרח שהמדבר יחטא בלשון הרע. השאלה היא רק מה מדברים, ואם כן, מתחדדת השאלה, הרי אלו הצפורים שמצייצות ומצפצפות תמיד, עושות זאת בהיתר, שהרי אינן מדברות לשון הרע, ואם כן, מה הקשר ביניהן לבין בעל לשון הרע?
מסביר זאת באופן יפה הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל ("והגדת"):
במסכת סנהדרין למדנו, שאנשים שמלוים בריבית, הם פסולים לְעֵדוּת. ודנים רבותינו, כיצד אדם שהלווה בריבית, יוכל לחזור למוטב, להוכיח לנו שהוא שב בתשובה שלימה, ומכאן ולהבא נכשיר אותו גם בתור "עֵד"? ומשיבים רבותינו, שאם אותו אדם יקרע את כל השטרות שיש בידו שבאמצעותם הוא מלווה בריבית, וכן יִמָּנַע מכאן ולהבא מלהלוות בריבית אפילו לגויים, הרי בכך אנו מקבלים אותם בתשובה, ומכשירים אותם לעדות!
והנה הלכה ידועה היא, מה שנאמר בתורה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ", כלומר, מצוה מן התורה להלוות לגויים בריבית, ורק ליהודים אסור להלוות בריבית. ואם כן, מדוע אדם זה ששב בתשובה מאיסור ריבית שהורגל בו, עליו לקבל עליו שלא להלוות אפילו לגויים? הרי מותר להלוות בריבית לגויים! מסביר זאת רש"י במילים ספורות, "שֶׁיִּשְׁתַּכֵּחַ שֵׁם רִבִּית מִפִּיהֶם, שֶׁשּׁוּב לֹא יַחְזְרוּ לְקִלְקוּלָם", כלומר, אדם שכבר הורגל באיסור ריבית, כעת, כשהוא רוצה לשוב בתשובה, עליו לקחת את הדרך הקיצונית מן הצד השני, שאפילו באופן שמותר להלוות בריבית, הוא יקבל על עצמו שיותר לא ילווה, כדי שיהיה מופקע ומרוחק מאד מן האיסור!
כיוצא בזה אמר הבעל שם טוב, שאדם החוזר בתשובה על שקר, עליו להמנע מלשקר גם במקרים בהם מותר לשקר, למשל, גם מפני דרכי שלום, שאז מותר לשקר, אדם כזה ימנע לגמרי מלשקר.
ועל דרך זו נאמר, שאמנם הדיבור הרב לכשעצמו אינו איסור, כאשר אדם זהיר במה שהוא מוציא מפיו, הוא יכול לדבר, והוא גם לא יכשל. אבל מי שכבר הורגל כל כך בלשון הרע, עד שנענש ונעשה מצורע, הרי שעליו להמנע לגמרי מריבוי בדברים, ולא ידבר אלא בדברים ההכרחיים.
מן הטעם הזה המצורע לוקח שתי צפורים לטהרתו, כדי לרמוז לו, שאפילו הדיבורים המותרים, "צִיּוּצֵי" דברים ופטפוטים בעלמא, גם מהם עליו להתרחק, כדי שלא יבוא שוב לידי חטא לשון הרע!
כיוצא בזה ידוע הדבר, שלפעמים יושבים כמה בני אדם ושותים מעט שתיה חריפה, אך יש אחד שנמנע אפילו משתיית כוס אחת. ומדוע? מפני שאדם זה היה "מכור" בעברו לשתיה חריפה, ובעמל רב זכה להגמל מן ההרגל הנורא הזה, וכעת הוא יודע, שאם ישוב לשתות אפילו מעט, הרי שאז תתפרץ ההתמכרות במלוא עוצמתה! כן הדבר לגבי ההתרחקות הראוייה לאדם מעבירות שהורגל בהן בעברו!
שבת הגדול שלום!
