בפרשת השבוע, נקרא על "חנוכת המזבח", שהיא הפעם הראשונה בה הקריבו ישראל קורבנות על המזבח, ולשם כך היה עליהם להכין את כל צרכי הכהנים, ובכלל זה בגדי כהונה.
וכך נאמר בפרשת השבוע: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן". רואים אנו כאן עובדה שמעלה שאלה. בתחילה, כשתרמו כל ישראל למלאכת הקמת המשכן, הנשיאים לא מיהרו לתרום יחד עם ישראל. ואילו כאן, כשמדובר היה על תרומה לצורך חנוכת המזבח, הנשיאים מיהרו להיות הראשונים, ותרמו את אבני השוהם והמילואים. מדוע?
רש"י בפירושו עומד על כך, ואף הוא מקשה, מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו הנשיאים בזמן הקמת המשכן, יתנדבו הציבור כל מה שיתנדבו, ולאחר מכן נראה אנו מה שחסר, ונשלים. כלומר, חשבו הנשיאים לראות אילו דברים מיוחדים יהיו חסרים להקמת המשכן, ואותם הם ישלימו.
אך לבסוף, כאשר סיימו ישראל להביא את תרומתם, ראו הנשיאים שלא חסר דבר, ולא נותר להם מה לתרום. לכן לאחר מכן, בחנוכת המזבח, מיהרו הנשיאים לתרום ראשונים, את אבני האפוד והחושן.
דרש הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (הובא בספר "והגדת"), בשם החתם סופר, שבאמת הנשיאים הצדיקים, התעכבו לתרום לצורך הקמת המשכן, מכיון שידעו שיש מעלה מיוחדת להיות זה שגומר ומשלים את המצוה, כמו שאמרו רבותינו (סוטה יג:), "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה".
אולם באמת הם עשו שלא כדין, שהרי ידועה תשובתו של הגאון ה"חכם צבי" (סימן קו), לגבי אדם שהיה כלוא בבית הסוהר, ונתנו לו רשות לצאת יום אחד מבית הסוהר לחופשה, ושאל אותו אדם, האם יצא מיד בהזדמנות הראשונה שבה יוכל לקיים מצוה, או שאולי עדיף לו להמתין ולצאת רק כאשר יגיע תאריך מיוחד, כמו "שבת זכור", ואז יזכה לשמוע את קריאת פרשת זכור בבית הכנסת שהיא מצוה מן התורה?
השיב לו החכם צבי, שעליו לצאת בהקדם האפשרי לקיים את המצוה הראשונה שתזדמן לידו, משום ש"זריזין מקדימים למצוות" (פסחים ד.), והזריזות לקיים את המצוות עדיפה על פני קיום מצוה מהודרת ומובחרת יותר.
לפיכך למדנו, שגם לגבי הנשיאים, היה עליהם למהר ולתרום למלאכת המשכן בהקדם האפשרי, ולא להמתין עד לסיום אספת התרומות כדי להשלים את מה שחסר.
ומה הטעם באמת שזריזים מקדימים למצוות? הואיל ואמרו רבותינו (אבות פ"ב), "אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָנֶה (כשיהיה לי זמן פנוי) אֶשְׁנֶה (אלמד תורה), שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה", (שמא לא יהיה לך פנאי אחר). אולי כשיעבור זמן, לא תוכל לקיים את המצוה, לכן תמיד יש להזדרז! לא לדבר יותר מדאי ולתכנן תכניות, אלא להזדרז לתפוס מצוות!
על נקודה זו, נשא הגאון רבי חיים מצאנז מעשה:
היֹה היתה אשה אחת, כפרית, עניה מרודה, ולה בנים ובנות בלי עין הרע, מושכים בְּסִנָּרָהּ ושואלים לחם. אך לענייה לא היה מה לתת להם. נשאה עיניה לשמים ואמרה "ריבונו של עולם! אנא ממך, תן לי אוכל לילדי"! שמע ה' את תפילתה, גילה את עיניה, והנה מצאה ביצת תרנגולת שזה עתה נולדה, חמה וטרייה. כמה שמחה הענייה! הרימה את הביצה ונופפה בה לעיני ילדיה. "שִׁמְּעוּ ילדים! מצאתי ביצה"!
כמה שמחו הילדים! שמחת עניים! כמה כבר יוכלו לאכול מביצה אחת? אך הם שמחו, והושיטו ידיהם אל הביצה, הגביהה האם את הביצה ואמרה לילדיה, "לא כך! אנו לא נאכל את הביצה, נבקש מהשכן שיאפשר לנו להניח את הביצה מתחת לתרנגולתו הדוגרת! לאחר מכן נזכה ויהיה לנו אפרוח"!
שמחו הילדים וצעקו, הידד! יהיה לנו עוף!
"לא ילדים"! אמרה האם, "האפרוח יגדל לתרנגולת, והיא תטיל לנו עוד ביצים". השיבו הילדים, וכל יום נאכל ביצה! איזה אושר!
"לא"! אמרה האם, "גם את הביצים לא נאכל! נניח לתרנגולת שתדגור עליהם, ויבקעו המון אפרוחים! יהיו לנו להקות של תרנגולים"!
איזה יופי! קראו כל הילדים, ונאכל כל יום בשר!
"לא הבנתם, אמרה האם, התרנגולות יטילו המון ביצים, שיגדלו דור נוסף של תרנגולים, ואז נמכור את כל התרנגולים, ונקנה עֶגְלָה קטנה, ונגדל אותה עד שתהיה פרה, ותתן חלב, ותמליט עגלות נוספות, עד שיהיה לנו עדר שלם! ואז נמכור חלק ממנו, ונקנה לנו בית משלנו, עם חלקת שדה, נזרע ונקצור ולא יחסר לנו כל טוב"!
עיני הילדים נצצו, שכחו את רעבונם, והאם הענייה שיחקה עם הביצה בשמחה, אך, היא נשמטה מידה והתנפצה!
כל החלום נשפך על הארץ...
אין הכוונה שלא להדגיר את הביצה ותכנן בחכמה, אלא הכוונה היא, לא להשתקע בחלומות, יש לקום ולעשות מעשה, תבשל את הביצה, או תשלח אותה לדגירה, עלינו לנצל את ההווה במקום לחלום על העתיד!
שבת שלום!
