מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין הרבניים בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
השבת נקרא על קבלת התורה ומעמד הר סיני, "בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה, ויהי קול השופר הולך וחזק, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול".
בעשרת הדברות נאמר "לא תחמוד", ושואל על כך הרב רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה, איך התורה מצווה על האדם דבר שאין ביכולתו לקיימו? שהרי אי אפשר שלא יחמוד אדם בלבו דבר יפה שרואה, ואם כן כיצד התורה דורשת מהאדם דבר שהוא אינו יכול לעמוד בו?
כדי לישב שאלה זו מסביר הרב יסוד גדול באמונה, והוא שצריך האדם לידע ולהאמין כי החיים, הבנים, והפרנסה, לא תלויים בזכות האדם או בפעולותיו למענם, אלא הכל תלוי בידי שמים, ובמה שנגזר עליו מלמעלה, ואם נגזר עליו לקבל זאת יקבל ללא עיכוב, ואם לא נגזר עליו לקבל זאת, הרי כל מה שיעשה לקבל לא יעזור לו והדבר לא יגיע אליו. וצריך האדם להחדיר אמונה זאת בלבו, וכשיאמין באמונה שלימה ביסוד זה, ממילא לא יחמוד דברים של אחרים אפילו במחשבה בלבו, שהרי יודע הוא כי אם זה מגיע לו יקבלו ללא שהות, ואם זה לא שלו לא יעזור לו שום דבר שבעולם כדי לקבלו. והרב מביא על כך משל, כמו שאדם כפרי לא יעלה על לבו אפילו במחשבה להתחתן עם בתו של המלך בידעו שדבר זה לא יתכן לעולם, וכמו שאף אדם לא שואף לעוף בשמים כציפור בידעו שלעולם לא יהיו לו כנפיים, ולא חומד זאת אפילו במחשבה, כך כשיחדיר לעצמו את האמונה כי אף ממון או אשה או כל דבר שבעולם לא ימצאנו בגלל חכמתו שלו או פעלו, אלא רק בידי שמים תלוי הדבר, ואם הדבר שלו אז יקבלנו, ואם אינו שלו אין לו סיכוי לקבלו, ממילא אין לו מה לחמוד דבר זה בלבו. וזהו למעשה ציווי התורה "לא תחמוד".
מסופר על רבי אברהם אבן עזרא שהיה עני מרוד וכל ימיו חי בעוני גדול, חברו הטוב היה הרמב"ם שרצה מאוד לעזור לו כלכלית, אך הרב אבן עזרא התנגד ולא הסכים בשום פנים ואופן לקבל עזרה כספית מאחרים. ישב הרמב"ם וחשב היאך יוכל לעזור לחברו הטוב ללא ידיעתו, ורעיון יפה נצנץ במוחו, הרי הרב אברהם אבן עזרא יוצא כל בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך לביתו, ובדרכו לתפילה עובר הוא על גשר סמוך, אשים לו שם כסף על הגשר, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, וכך יוכל הרב אבן עזרא לקבל כסף מדין מציאה כדין, ולא מדין צדקה.
אמר ועשה, למחרת השכם בבוקר הלך הרמב"ם לגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, נגש לגשר ופיזר שם שטרות של כסף ומיד התחבא מאחרי עץ סמוך וציפה לבואו של ידידו הטוב. ואכך מיד הגיע הרב אבן עזרא, אך מה רבה היתה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את חברו הטוב עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואין הוא מבחין כלל בשטרות הכסף שהכין לו במיוחד, פנה מיד הרמב"ם לידידו הטוב ושאלה בפיו, מדוע עברת היום את הגשר בעינים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא, כל יום אני עובר את הגשר בדרכי לבית הכנסת, והיום אמרתי לעצמי, מעניין אם אצליח לעבור את הגשר בעצימת עינים, וכך עשיתי, ואכן הצלחתי לעבור את הגשר בעינים עצומות. שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את מה שהכין לו על הגשר, ענה לו הרב את היסוד שלו, שהאדם מקבל רק מה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו לא יעזור שום דבר שבעולם ואפילו אם יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין הרי שזה ילקח ממנו בדרכים אחרות.
מעשה היה ברבי חיים מוולוז'ין, שהתקיימה אסיפת רבנים גדולה בביתו, שהשתתפו בה ראשי ישיבות וגדולי הדור, תוך כדי הישיבה קם אחד מזקני הרבנים, ותוך כדי שהוא קם משך אתו בטעות את המפה שעל השולחן, וכל הכוסות והבקבוקים מזכוכית שהיו על השולחן נפלו ארצה. מיד פנו כל הנוכחים והתכופפו להרים את מה שנפל, קם רבי חיים ואמר עצרו! דעו לכם! אם יש בביתי פרוטה אחת שלא כדין ושלא מגיע לי הרי שישברו כוסות או כלים, אך אם כל כספי בביתי הוא נקי הרי ששום כלי לא ישבר, ואכן כל הכלים שנפלו היו שלימים ושום דבר לא נשבר.
מכל זה אנו למידים כמה חובה מוטלת עלינו להתחזק באמונה שלימה ולחיות בשלווה ונחת בידיעה כי יש מי שמכווין את דרכינו ואת כל חיינו לטובה ולברכה.
שבת שלום
