מרן רבינו יוסף קארו, חיבר עבורינו את ספרו "שלחן ערוך", שהוא מלא וגדוש בכל ההלכות הנצרכות לכל אחד מישראל, איש או אשה, ובספרו זה הוציא עבורינו מרן, את כל ההלכות מן התלמוד ומדברי הראשונים.
והנה מובן, כי אין דרכו של מרן להביא בספריו דברי אגדה וטעמי המצוות. רק את עיקרי הדינים לבדם. אולם לגבי מצות הסוכה, מצאנו דבר חדש בשלחן ערוך, כי סימן מיוחד כתב מרן בספרו, הוא סימן תרכ"ה, ובו כתב בזו הלשון:
"בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". עד כאן לשונו.
וכוונת מרן בזה, כי באמת שבגמרא במסכת סוכה (יא:, ובתורת כהנים פרשת אמור) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, מהי כוונת התורה "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", חכם אחד מפרש, שהכוונה היא לסוכות ממש, שבני ישראל היו בונים לעצמם סוכות בשעה שהיו חונים במדבר. וחכם שני מפרש, שהכוונה היא לענני הכבוד שעשה ה' לבני ישראל במדבר, שהיו מקיפים אותם מכל צדדיהם, ומגנים עליהם מפני חום וקור, והיו מיישרים להם את הדרך, והיה העקוב למישור.
והורה מרן השלחן ערוך בדבריו, כי הלכה כדברי האומר שהסוכות שהושיב ה' את ישראל בתוכן, הם ענני הכבוד, ולא סוכות ממש. ורק זכר לאותם ענני כבוד אנו עושים סוכות.
אך הדבר תמוה מאד, מדוע מרן השלחן ערוך הביא את טעם מצות הסוכה, שהיא זכר לענני כבוד? ואיזו השלכה הלכתית יש לכך?
והסביר זאת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם הפוסקים, שכוונת מרן בזה, להודיענו את הכוונה שיש לכוין במצות הסוכה. שהרי כלל בידינו "מצוות צריכות כוונה", ולמשל, אדם המניח תפילין, צריך שיכוין בפירוש שהוא מניח תפלין לשם המצוה. וכן אשה המדליקה נרות, צרכיה לכוין שהיא מדליקה נרות שבת, אבל אם הדליקה נרות סתם, יש חסרון במצותה, שלא נעשתה בכוונה הנכונה.
ובמצות הסוכה, יש אומרים שלא די בכוונה "לקיים מצות סוכה", שהרי בפירוש אמרה התורה, שנשב בסוכה שבעת ימים "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וכאשר אדם מכוין שיושב בסוכה לשם מצוה, צריך לכוין גם שהסוכה היא זכר לענני כבוד שעשה ה' לישראל במדבר בהוציאו אותם ממצרים. (ומכל מקום כוונה זו, של ענני הכבוד, אינה מעכבד בדיעבד). (חזון עובדיה סוכות עמוד צה).
