מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן ראש אבות בית הדין הרבני תל אביב יפו
השנה יחול תשעה באב ביום ראשון ט' באב, והצום יתחיל ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בערב, ובו ננהג בכל חמשת העינויים, אכילה ושתיה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ביום זה נציין 1953 שנים לחורבן בית המקדש.
דבר מעניין ונקודת אור הנוגעת ליום הזה, אנו מוצאים בהלכה בשולחן ערוך, ( אורח חיים סימן תקנט סעיף ד), שם נפסק: "אין אומרים תחנון בתשעה באב, ולא נופלים על פניהם, משום שנקרא מועד". וזאת על פי הפסוק במגילת איכה (פרק א פסוק טו) "סִלָּה כָל אַבִּירַי ה' בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי "מוֹעֵד" לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי".
והשאלה נשאלת, הכיצד? איך יתכן להתייחס כך ליום העצוב ביותר עבור עם ישראל, יום שנחרב בו בית המקדש, יום שבו כולם צמים ויושבים על הארץ ומבכים את החורבן, ועדיין לקרוא לו יום "מועד"? ואין זו קריאת שם בלבד, אלא קריאה שבאה לידי ביטוי בפועל, שאין אנו אומרים בו תחנון, משל היה ראש חודש או חול המועד. מה ההסבר בזה?
כדי להבין זאת נקדים את האמור במדרש רבה (פרק ד, יד) על הפסוק בתהלים (פרק עט פסוק א) "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים! בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַם לְעִיִּים, נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם".
פרק תהילים זה, עוסק בחורבן בית המקדש. ושואלים רבותינו במדרש, מדוע נאמר "מזמור לאסף"? הרי פרק זה עוסק בחורבן בית המקדש ובהריגת הצדיקים, נכון היה לומר "קינה לאסף", או "בכי לאסף", או "נהי לאסף", מהי הלשון הזו "מזמור לאסף", שהיא לשון שירה?
והשיבו על כך רבותינו במדרש, משל למלך שעשה חתונה לבנו הנסיך יורש העצר. בנה עבורו אולם מיוחד ומפואר, צבע אותו, את מיטב האומנים העמיד כדי שיקשטו אותו, הזמין שולחנות וכיסאות מפוארים, וילונות מיוחדים ממדינות רחוקות, ובנה חופה מפוארת כיאה לבן המלך.
והנה, בערב החתונה, יצא הבן לתרבות רעה! בעט באביו וסירב לבוא לחתונה. מיהר המלך, עלה לאולם שבנה, ובמו ידיו, הרס את כל מה שהיה לפניו, קרע את החופה המפוארת, השליך את הריהוט המפואר, והביא טרקטור ודחפור שיהרסו עד היסוד את האולם המפואר והמיוחד שבנה עבור בנו.
כל משפחת המלוכה והשרים, היו בוכים ועצובים, אך אחד השרים היה שמח, ישב וניגן לו ניגון עליז. אמרו לו, מדוע אתה שמח? אינך רואה את ההרס והחורבן שנעשה בגלל בן המלך? השיב להם, על כך אני שמח! שהמלך שפך את כעסו וחמתו על האולם, על הריהוט והציוד, אך לא פגע בבן המלך בעצמו! רמז יש בזה, שהמלך מחכה עדיין לבנו, שישוב אליו חזרה.
והנמשל, ביום תשעה באב, הקדוש ברוך הוא כעס על עם ישראל, על עוזבם את התורה, ועל כל מעשיהם הרעים, אך שפך את זעמו וכעסו על עצים ואבנים, על בית המקדש, ולא פגע בעם ישראל בעצמם, שהם בניו אהוביו, בכך רמז לנו, שהוא מצפה שנשוב אליו במהרה, כמו שאנו מסיימים את מגילת איכה בפסוק "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". לפיכך נאמר "מזמור" לאסף, ולא "קינה" לאסף.
זהו הסוד הטמון במה שנאמר" קרא עלי מועד", וזו הסיבה שאין לומר תחנון בתשעה באב, בזה אנו מזכירים, שמאחורי כל החורבן, העצב והאבל, עדיין יש את הנקודה של "מועד", האומרת, כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב! אמנם בית המקדש נחרב, עצים ואבנים נשרפו, אך עם ישראל עצמו נשאר קרוב להקדוש ברוך הוא, הוא מצפה ומחכה לנו בכל יום לגאולה שלימה, אך עלינו לזכור, כי התנאי לכך הוא: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם."
שבת שלום!
