יום תשעה באב, אסור בדברי תורה, אסור ללמוד בו תורה, מפני שדברי תורה, משמחים את האדם, כמו שנאמר, "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", מי שהוא עוסק בתורה, מרגיש התעלות וסיפוק, ולכן כל היום כולו של תשעה באב אסור בדברי תורה.
גם כן אדם שהוא (לא עלינו) אבל ממש, שנפטר אחד מקרוביו, אסור לו לעסוק בתורה, וכדין תשעה באב, אבל מותר לו ללמוד הלכות אבלות, או גמרא במסכת מועד קטן, מדף כא. והלאה, שמשם כל הגמרא עוסקת בדיני אבלות. וכשאדם לומד הלכות אבלות, הוא אינו שמח, אין לאדם שמחה בזה, ולכן זה מותר.
כמו כן מותר ללמוד במדרש איכה, שכולו מדבר על צערם של ישראל, ושם מסופר, איך שנבוזראדן נכנס לבית המקדש, וראה דם רותח (מבעבע) כמו מעיין, על רצפת בית המקדש. שאל את היהודים, מה זה? ולבסוף אמרו לו, זה דמו של זכריה בן יהוידע, שמאז שהרגו אותו לפני מאה שנה, עד היום דמו רותח.
ומה היה המעשה? היתה אשה אחת, ושמה עתליהו, שהיתה אם המלך, אמו של אחזיהו, והיה לה מוח שטני, היא העלתה רעיון להשמיד את כל מלכות בית דוד, ובאמת הרגה את כולם, ולא נותר בהם אלא תינוק אחד, ושמו יואש. יואש, היה אז בן שנתיים, והאומנת שלו, היתה יהושבע, אשת יהוידע הכהן. כאשר נודע ליהוידע הכהן שהרשעה הארורה מבקשת להרוג גם את יואש הקטן, קרא ליהושבע, וצוה עליה, קחי את הילד יואש, והכניסי אותו לבית קדשי הקדשים, שם תחביאי אותו, ושם לא יחפשו אחריו, וכך הוא ינצל.
והנה בית קדשי הקדשים, הוא מקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת, רק הכהן הגדול היה נכנס לשם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים בחיל וברעדה, אבל יהוידע הבטיח ליהושבע שלא יאונה לה ולילד כל רע, ובאמת, שם היא גידלה את יואש, ולא עלה על דעתה של עתליהו לחפש את הילד במקום כזה.
אחרי כמה שנים, גדל יואש, והיה לילד חכם ונבון, בא אליו יהוידע הכהן, והמליך אותו למלך על ישראל, וכל ישראל שמחו שמחה גדולה, שלא נכרת לגמרי זרעו של דוד המלך. שמעה על כך עתליהו, נכנסה לבית המקדש "וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת, וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר", הבינה שבאים לעשות "הפיכה".
תיכף באו כמה שוטרים חזקים, הוציאו אותה אל מחוץ לעזרה והרגו אותה, התפטרו ממנה. זה היה סופה של עתליהו הרשעה. וכך מלך יואש, שכל ימיו היה יהוידע מדריך אותו, והיה אומר לו, עבוד את ה', עשה בשביל התורה והמצוות! "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן". גם בנו של יהוידע, הוא זכריה הנביא, שהיה נביא כמו אביו, נעשה חתן של המלך יואש, ונשא את בתו לאשה.
כעבור כמה שנים, לאחר שנפטר יהוידע הכהן. באו עבדיו של יואש השרים, שהיו רשעים גדולים, ואמרו לו, שמע נא, הנשמע כדבר הזה? שאתה גדלת בבית קדשי הקדשים? היית תינוק, לכלכת שם, ולא קרה לך כלום, איפה נשמע כדבר הזה? הרי אפילו הכהן הגדול שהיה נכנס ביום הכיפורים, היה כותב צוואה לבני ביתו, שלא ידע אם יצא חי או מת, שבית קדשי הקודשים הוא מקום השראת השכינה, וכאשר הכהן לא היה הגון, היה מת בכניסתו לשם, והיו קושרים אותו מראש עם חבל לרגלו, כדי שיוכלו להוציא אותו אם ימות, ואילו אתה אדוננו המלך, אתה גדלת במקום הזה כמה שנים ולא קרה לך דבר, אין זאת אלא שאתה אלוה! אתה לא בשר ודם רגיל! צריך לעבוד אותך כמו אלוהים!
שמע זאת יואש, ומצאו הדברים חן בעיניו, ומיד פירסמו לכל ישראל, שכל מי שרואה את המלך יואש, חייב להשתחוות לפניו!
שמע זאת זכריה, חתן המלך, שהיה כהן גדול, וכשראה שחותנו סטה מדרך הישר, אמר בלבו, וכי אני אשתוק? והיה אז יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ולאחר שסיים זכריה את כל עבודת יום הכיפורים וכיפר על ישראל, עמד במקום גבוה, והחל מוכיח את העם על מעשיהם, אמר להם, איך עזבתם את הקדוש ברוך הוא? לקחתם לכם בשר ודם ועשיתם ממנו אלוה? שמע יואש את הדברים, ומיד נתן פקודה להרוג את חתנו הכהן הנביא, לקחו כמה מן העם אבנים בידיהם, השליכו לעבר זכריה והרגו אותו. (יש לציין, שלפני כמאה שנה, היה "דיבוק" שהסתובב בפולין ובליטא, וכששאלוהו גדולי הדור שדיברו איתו, מי הוא, השיב שהוא הרוח של האדם הראשון שהשליך אבן על זכריה, ועד היום אין לו מנוחה).
כך רצחו את זכריה הנביא, לאחר שסיים את עבודת היום למען עם ישראל, ביום הכיפורים שחל להיות בשבת הרגו אותו. ולכן היה דמו רותח, וכמה שהיו רוחצים ושופכים מים על דמו, נשאר רותח בדרך נס.
כשנכנס נבוזראדן לבית המקדש, שאל את ישראל, מהו הדם הרותח הזה? השיבו לו, זהו דם הקרבנות שאנו מקריבים. הביא בהמות ושחט אותם, וראה שיש הבדל בצבע בין הדם שרותח לבין הדם של הבהמות, אמר להם, אתם משקרים, אין זה דם של בהמות! אם לא תאמרו לי של מי הדם הזה, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל! השיבוהו ישראל, כך וכך היה המעשה לפני מאה שנה, וכל פעם שאנו שוטפים את העזרה, הדם הזה ממשיך לרתוח, הולך וחוזר ותוסס!
עמד נבוזראדן ואמר, אני אפייס את זכריה! הלך והביא תינוקות של בית רבן, ושחט על הדם של זכריה, והמשיך דמו לרתוח. הלך והביא שבעים חברי הסנהדרין, שחט אותם, והמשיך הדם לרתוח. עד שצעק נבוזראדן ואמר, זכריה זכריה! את הטובים שבהם הרגתי, הרוצה אתה שאהרוג את כולם בשבילך? מיד שתק הדם ונרגע. זה מה שהיה בעוונותינו הרבים.
ומה היה בסופו של יואש? אחרי שנה אחת, קשרו עליו קשר והרגו אותו. לא היה לו, לא עולם הזה ולא עולם הבא. שכח מי הביא אותו בכלל לחיי העולם הזה, מי הציל אותו, לא זכר את חסדיו של יהוידע הכהן, וככה עשה לבן שלו, לכן מן השמים פקדו את עוונו.
הבכי ביום תשעה באב, לב מי לא יבכה על כל הצרות שעברו על עם ישראל? והאחרון הכביד, מה שהיה בימינו, מה שאירע בזמן השואה, כמה אנשים צדיקים, תלמידי חכמים, נהרגו בידיהם של הנאצים הטמאים הללו! שליש מהאומה נהרגו בידם של הרשעים האלה! כל אחד צריך להתאבל על ירושלים, להתאבל על הריגת חסידיו של הקדוש ברוך הוא, "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר" בעוונותינו הרבים.
איך שהתענו תחת הנאצים כמה גאוני עולם, הגאון מקלוייזנבורג, הגאון מסאטמר, כמה סבלו שם! וכמליון ילדים קדושים נרצחו שם באכזריות!
פה עשה לנו ה' יתברך נס. הותירו אותנו הקדוש ברוך הוא. אני זוכר, את אותם הימים, הגיע הרשע הזה, ארווין רומל, הגיע ל"אל עלמין", ליד אלכסנדריה של מצרים, והיינו בפחד גדול, ידענו שהרשעים הללו, יש להם כל מיני כלי משחית, היו להם מטוסים, והיו יכולים להגיע לירושלים ולהרוג את כולנו במחי יד. ואני זוכר, איך שהיינו בפחד באותו הזמן! איזה צער היה לנו! היינו עוברים בירושלים, דרך שוק הערבים, היו עומדים בפתח החנויות שלהם ואומרים לנו, חכו, עוד מעט יבוא היטלר, נשחט את כולכם ונקח את כל הממון שלכם! אנו לא עשינו להם שום דבר, וכך הם היו אומרים לנו!
ואז עמדו כולם בתפילה, היינו הולכים לכותל המערבי, עם הגאון רבי יעקב עדס, שהיה איש צדיק וישר שכל ימיו היו מלאים רק בתורה ויראת שמים, והוא היה עומד בתפילה, והיה בוכה, וכולנו היינו בוכים, נהרות נחלי דמעה הורדנו כולנו, לא ידענו מה ילד יום. וכך עשה גם הגאון רבי זלמן סורוצקין, שהביא איתו את כל האשכנזים, והיינו עומדים אלה מול אלה, ואנו בוכים והם בוכים!
אך ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, הפיל בדעתו של היטלר, שיפתח במלחמה על רוסיה, ותיכף שלח מברק לרומל, בוא מהר! תעזוב הכל ובוא! רוסיה הכריזה מלחמה! ומליונים נפלו מזה ומזה, אך אותנו הציל ה', נשארנו לפליטה בהר ציון, "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ", ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא! "שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן", ידענו שאין מציל מידו של היטלר, האנגלים לא היו שוים כלום על ידו, רק הקדוש ברוך הוא, הוא שנתן בלבו לעזוב הכל וללכת למלחמה עם רוסיה, וכך עזב אותנו. נשארנו בחיים. כמה צריך להודות להקדוש ברוך הוא שהשאיר את עמו ישראל, והתפלות הן אלה שהועילו, שהתפללנו ספרדים ואשכנזים יחדיו, וכך צריך כל אדם ואדם לשטף את עצמו בצערם של הציבור.
אנו ערים עכשיו למצב שלנו (בשנת תשס"ה), תושבי גוש קטיף, בצער גדול, במצוקה גדולה, אחרי שלושים שנה, שנטעו וחרשו ובנו ועשו, מגרשים אותם מעל אדמתם, מנתקים אותם. ארבעים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש שם, ואת כולם יהרסו עד היסוד, כדי שלא יהפכו אותם הערבים למסגדים! בתי כנסיות שנבנו בדמים מרובים תרתי משמע, כולם ילכו לאיבוד בעוונות הרבים!
מה אנחנו נאמר? רבותינו במסכת ברכות (דף יב.) אומרים, כל ציבור שנמצא במצוקה, חייבים כל ישראל להתפלל עליהם! הם נמצאים בצער גדול, עלינו להתפלל להקדוש ברוך הוא שיבטל את הגזירה הזו! הגמרא שם אומרת, ששמואל אמר לעם ישראל, "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם", ישראל היו בצער, אומר להם שמואל, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, שאם אני לא מתפלל עליכם, אני חוטא לה', חלילה לי לעשות כן!
חברינו בצער, ואנו יושבים במנוחה? איזו מנוחה תהיה לנו? צריך להתפלל עליהם, "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", זה עם ישראל, שנקראים תולעת, מה תולעת זו, אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל, אין כוחם אלא בפיהם! לכן אסור לשבת בחיבוק ידים, שיחריבו את הכל חס ושלום בלי שום תמורה, בלי שום הסכם! חייבים להתפלל!
אין יום שאני לא מזכיר אותם, אבל זה לא מספיק, צריך תפילת רבים, נתפלל ונתחנן, וה' הטוב בעיניו יעשה!
