מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
(נערך על ידי נכדו, הרב יעקב ששון שליט"א)
נאמר בתחילת פרשת מסעי: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". ואז מפרטת התורה את כל המסעות של בני ישראל במדבר. אך עלינו להתבונן, מדוע בתחילה נאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם", ולאחר מכן נאמר "ואלה מסעיהם למוצאיהם"? מהי הכפילות? ומה פשר השינוי בין הדברים, "מוצאיהם למסעיהם" או "מסעיהם למוצאיהם"?
אבותינו בני ישראל כשהיו במצרים, היו מעונים ומשועבדים, היו עובדים בעבודת פרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, והיו מכים בהם בשוטים, עומדים ומכים אותם. איזה צער נורא היה להם! היו עבדים של פרעה! והיו חסרי אונים, לא יכלו לנקוף אצבע, לא היו יכולים לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבם הנורא.
והנה בא משה רבינו, ואומר להם לישראל, דעו לכם, שהגיע הזמן שהקדוש ברוך הוא גואל אתכם, "וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ". הודו לקדוש ברוך הוא שבא להציל אותם מיד פרעה.
ומעתה כאשר יצאו ישראל ממצרים, הגיעו למדבר שממה, ובא משה רבינו ואומר להם, דעו לכם, אתם הולכים לארץ מיוחדת, ארץ זבת חלב ודבש! שמעו זאת בני ישראל, ולא הבינו בכלל מה שהוא מדבר איתם. מה איכפת להם לאן הולכים, העיקר שיצאנו ממצרים! יצאנו מהגזירות הנוראיות שהיו שם! אבל משה רבינו, ידע היטב מה שהוא אומר להם, הוא יודע שכל דברי הקדוש ברוך הוא אמת, והוא אומר שתהיה ארץ זבת חלב ודבש, זאת אומרת שכך באמת יהיה.
רבותינו בגמרא (כתובות קיא.) אומרים, אמר רבה בר בר חנה, אני ראיתי במו עיני מה זה ארץ זבת חלב ודבש! שפעם אחת הייתי מהלך בארץ ישראל, והלכתי ארבעה עשר קילומטרים, ולכל אורך הדרך היה נחל זורם, והנחל, כולו מלא דבש, שהיה הדבש נוטף מהתמרים והתאנים שגדלו באילנות משני צידי הנחל. ומרוב מתיקות הפירות, היה הדבש נוטף מהם, והיו עזים באות ואוכלות את העשב שבצדי הנחל. ומרוב שומן הפירות, היו מתמלאות העזים חלב, והיה החלב נוטף מהן לתוך הנחל, ולכל אורך הנחל, היו מתערבים יחדיו החלב והדבש. זו ארץ זבת חלב ודבש!
אך לעם ישראל, לא היה איכפת לאן הם הולכים, כי החשיבות הראשונה במעלה בעיניהם, היתה עצם היציאה מעבדות לחירות, היציאה ממצרים!
משל למה הדבר דומה? היה אדם אחד, שהיה לו בן יחיד, חכם ונבון, ואביו אהב אותו מאד. אולם מסכן אותו אדם, גורלו היה רע, ונפטרה עליו אשתו בקיצור ימים ושנים. ונשאר כך לבדו במשך שנה שלימה, הוא ובנו היחידי.
אולם לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, לכן נשא אשה אחרת. אך אותה אשה, היתה אשה רעה ואכזרית, וכל הזמן היתה מתנכרת לבנה החורג, היתה מענה אותו, והוא היה בוכה בדמעות שליש לאביו, אבא! תציל אותי ממנה!
כשמלאו לבן שמונה עשרה שנה, נסע אביו לעיר אחרת, לרגלי מסחרו, ובאותה העיר, התארח בביתו של ידיד נפשו, ושם היה ישן. לאחר שסיים את עניני המסחר שלו, הבחין שיש לו לידידו בעל הבית, בת אחת, יפה כלבנה, ברה כחמה, איזו בת! שאל אודותיה, השיבו לו כולם, הכל יש בה! חכמה ונבונה ופקחית! שמח שמחה גדולה. לעת ערב, דיבר עם חברו, אמר לו, ראה ידידי, חנני הקדוש ברוך בבן יחיד, והוא לומד תורה בהתמדה, הוא חכם, פיקח, מיוחד במינו, האם יטב הדבר בעיניך שבתך תהיה נשואה לבני? השיב לו חברו, בשמחה רבה! הרי אתה ידיד נפשי, ואני כבר שמעתי את שמעו של בנך, כי שמו הולך למרחקים, שכולו מחמדים, גם במו עיני ראיתי אותו, ומצא חן בעיני!
קראו לנערה, שאל אותה אביה, האם תרצי להנשא לאיש זה? השיבה לאביה, כן! הרי אתה אבא שלי שתמיד דורש את טובתי, אם אתה חושב שזהו שידוך טוב, אני מסכימה! תיכף ומיד עשו "וורט" וסגרו ביניהם את כל עניני השידוך.
שב האב לביתו, פנה לבנו ואמר לו, בני, אני יודע על צערך, אני יודע הכל, אך עתה בני שמע בקולי, מצאתי עבורך בת זוג, איזו אשה! יפה כלבנה ברה כחמה! וכל המידות הטובות יש בה! לכן בני, בוא עמי, נסע לעירה של הנערה, ובתוך שבועיים נוכל כבר לעשות חתונה!
הסכים הבן בחפץ לב לדברי אביו. לקחו עגלה, שהרי לא היו אז מכוניות, ונסעו לעירה של הנערה. באמצע הדרך, פנה הבן לעגלון, שאל אותו, אדוני העגלון, כמה כבר התרחקנו מביתינו? השיב לו העגלון, עשרים פרסאות! המשיכו בנסיעה, ולפתע פנה האב לעגלון, שאל אותו, אדוני העגלון, כמה עוד נותר לנו ליסוע? השיב לו העגלון, חמש פרסאות!
שאל הבן את אביו, אבא, מדוע אני שאלתי בצורה אחת, כמה כבר התרחקנו מהבית, ואילו אתה אבא, אתה שואל כמה עוד נותר לנו? מה ההבדל בינינו? השיב האב לבנו: בני, אתה שמח שהתפטרת מאמך החורגת, נצלת ממנה, ולכן ככל שאתה מתרחק יותר, אתה שמח. אבל אני, אני יודע איזה אושר צפוי לך! איזה מעמד יהיה לך! כמה שמחה תהיה לך! לכן אני מצפה שנגיע כבר לעיר, לכן אני מתעניין מתי תסתיים הדרך, ואילו אתה מתעניין כמה אנו רחוקים מהבית.
זהו ההבדל בין עם ישראל למשה רבינו. עם ישראל, שמחים שהם יוצאים ממצרים, אבל משה רבינו, יודע לאן הם עתידים להגיע. לכן משה רבינו כותב אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם, כי יציאתם, היא לתכלית מסעם, כדי שיגיעו לארץ המובטחת, אבל בני ישראל אומרים, מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם, כי לא משנה לאן נוסעים, העיקר שיצאנו, והמסע הוא רק תוצאה של היציאה החשובה והעיקרית.
הקדוש ברוך ישמחנו, יגאל אותנו גאולה שלימה, הקדוש ברוך ישתבח שמו הבטיח שעם ישראל יחזרו בתשובה, וכולם יגאלו גאולה שלימה, כמו שנאמר, וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו', וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה, אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. הקדוש ברוך ירחם עלינו, וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
שבת שלום!
