מאת מערכת הלכה יומית
כתוב בפרשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". רבותינו במדרש תנחומא אמרו, שהיה משה רבינו עומד חוץ לאהל מועד, מפני שהיה מתירא לבוא אל אוהל מועד, שהרי שכן עליו הענן. אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דין שיהא משה עומד בחוץ! מיד, "ויקרא אל משה". ופירש רש"י, ש"קריאה" היא לשון חיבה, כמו שנאמר לגבי מלאכי השרת "וקרא זה אל זה". כלומר, חיבב ה' יתברך את משה, ולכן קרא לו בלשון חיבה, שיכנס לאהל מועד. וזהו שנאמר "ויקרא" אל משה.
המילה "ויקרא" כתובה בספר התורה עם האות א' קטנה. ויש לשאול, מדוע כתב משה את האות "א" קטנה?
משיבים על כך רבותינו, שהקדוש ברוך הוא צוה את משה רבינו, שיכתוב "ויקרא", ומשה רבינו ידע שכאשר הקדוש ברוך הוא "קורא" למישהו, הרי זו לשון חיבה, ובגלל ענוותנותו של משה, לא רצה לכתוב מילה של חיבה כזו, שיראו כולם שה' יתברך "קורא" לו, לכן כתב את האות "א" קטנה, שאינה ניכרת כל כך, ונראה כאילו נאמר "ויקר אל משה" שהיא לשון פחותה, כמו שכתוב אצל בלעם הרשע – "ויקר אלקים אל בלעם", "ויקר" – לשון מקרה, ולא שקרא לו באופן מיוחד בלשון חיבה.
ועל פי זה נוכל להסביר את דברי המדרש (שמות רבה פרשה מז הלכה ו), על הפסוק "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו וכו', וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". (שעם ישראל פחד לגשת אל משה מפני האור הקורן מפניו). ושאלו במדרש, ומנין קרנו פניו של משה? והסבירו, שנשאר מעט דיו לאחר סיום כתיבת התורה, ואת עודף הדיו שנשאר מן הקנה של משה – משח ה' על פני משה, ונעשו לו קרני ההוד.
ודברי המדרש קשים, שהרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתן למשה את הדיו והקולמוס והקלף לכתוב את ספר התורה, ואיך נישאר דיו?
בדרך העולם, כשממלאים את הקנה דיו לצורך כתיבה, נשאר לפעמים דיו עודף, או נחסר מעט דיו, לפני שהאדם סיים את מה שרצה לכתוב. אך אצל ה' יתברך, הרי הוא יודע כמה דיו צריך בדיוק לכתיבת התורה, והיה הדיו אמור להגמר מיד כשמשה סיים כתיבת התורה.
אלא שהקדוש ברוך הוא נתן למשה דיו באופן שיוכל לכתוב "ויקרא", ומפני שמשה רבינו כתב "ויקרא" עם אלף קטנה, נותר מעט דיו, וראה ה' יתברך את מעשי משה, שעשה כן מחמת ענותנותו, לפיכך האיר את פניו מן הדיו הנותר. נמצא שה' השיב לו כמדתו, כפי ענוונותו לשבחו.
אמרו רבותינו: "כל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו, והרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". שאל פעם תלמידו של החפץ חיים את רבו, אם שניהם, הבורח מן הכבוד וגם הרודף אחר הכבוד, נותרים הם בלא כבוד, הרי מה ההבדל ביניהם? אמר לו החפץ חיים, ההבדל הוא, בשעת פטירת האדם, כשאינו יכול לברוח עוד מן הכבוד, אז הכבוד משיגו.
כולנו זוכרים את הכבוד שנחל מרן רבינו זצ"ל ביום פטירתו, מאחר וכל ימיו היה בורח מן הכבוד.
שבת שלום
