מאמרו השבועי של הגאון הרב זבדיה כהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית"
השבת, נקרא על מלאכת המשכן, וכפי שאומרת התורה: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ ". (שמות לה, כא).
על פסוק זה, כותב הרמב"ן: "על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו במתנדבים "נשיאות לב" אלא "נדבת לב", והעניין ב"נשיאות לב", כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לומר אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
כלומר, רבינו הרמב"ן התקשה, איך כל מי שנשאו לבו והיה חפץ במלאכה, עשה את מלאכת הקודש? הרי מדובר במלאכה עדינה, בזהב וכסף ובנחושת, בעיסוק באבני החושן שהיו בהם נופך ספיר ויהלום, שאפילו העוסקים במלאכה זו דרך קבע היו צריכים התמחות מיוחדת למלאכת המשכן, שכן מדובר במעשה חושב ומעשה רוקם, ואיך יתכן שיבואו אנשים שעסקו כל ימיהם במלאכה גסה של בניין בחומר ובלבנים במצרים, וייהפכו בן רגע למומחים במלאכה עדינה של צורפות בזהב כסף ויהלומים, ללא כל ניסיון, ללא לימוד כל שהוא במלאכה עדינה זו, עד שהתורה אומרת כל מי שנשאו לבו למלאכה קיבל את מלאכת עבודת הקודש??
על שאלה זו עונה הרמב"ן כך, בדברים רוחניים, ההצלחה לא תלויה בניסיון או בקורסים, אלא ביוזמה ושאיפה. אותם אנשים מבני ישראל, שעד לפני רגע היו עסוקים במלאכת כפיים קשה וגסה של חומר ולבנים, ועכשיו במלאכת המשכן, תפסו יוזמה ובאו למשה ואמרו "אנו רוצים לעסוק גם במלאכת הקודש, ונעשה ככל שאדוני דובר", זוהי "נשיאות לב" עליה מדברת התורה, "כל אשר נשאו לבו", דהיינו יוזמה ושאיפה לעסוק במלאכת הקודש.
מייד הם זכו לסייעתא דשמיא להצליח גם במלאכה עדינה של צורפות בזהב כסף ונחושת, אבני שוהם ואבני מילואים, וכפי שמעידה התורה: "מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג" (שמות לה, לה). וכן בפסוק "ויעש בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציווה ה'". (שמות לו, א).
פעמים רבות אנו חושבים מי אני? מה כוחי? האוכל אי פעם להתרומם לגבהים רוחניים? לעלות לפסגות גבוהות בעבודת ה'? אין לי ידיעות מספיקות, אין לי ניסיון מספיק!
באה פרשה זו ומלמדת אותנו, אם אך נרצה להיות בעלי יוזמה ושאיפה, ונאמר לקדוש ברוך הוא "אנו נעשה ככל אשר אדוני דובר", נקבל מיד כוחות גדולים ממרום, סיוע ועזרה, חכמה בינה ודעת, וסייעתא דשמיא להעפיל גבוה גבוה ממדרגה נמוכה של חומר ולבנים לדרגה של עוסקים במלאכת הקודש.
מכאן למד הגאון רבי ירוחם ממיר בספרו דעת תורה, את כוחה של יוזמה ושאיפה בעבודת ה', ועובדה היא, כי אדם חסר יוזמה לא יצליח בדרך כלל, ומי שהוא בעל יוזמה, אפשר לומר עליו כי הוא מהאנשים האוצרים בקרבם גדלות.
את כוחה של יוזמה, ראינו גם בספר משלי בדברי שלמה המלך: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם", (משלי ו, ו). ובמדרש רבה (דברים ה, ב), אמרו: מה ראה שלמה המלך ללמוד מן הנמלה? נמלה זו, יש לה בבית שלוש קומות, אינה כונסת בעליון, מחשש לדלף ורטיבות, אינה כונסת בתחתון, מפני הלחות, אלא כונסת באמצעי, ואינה חיה אלא שישה חודשים, וכל מאכלה בימי חייה חיטה וחצי, והולכת בקיץ ואוספת חיטים שעורים ועדשים וכל מה שמוצאת. ולמה היא עושה כן? הרי מספיק לה חיטה וחצי לכל ימי חייה? שאומרת הנמלה, שמא הקדוש ברוך הוא יוסיף לה חיים ויהיה לה אוכל מוכן לאכול.
הנמלה למעשה חיה שישה חודשים, אוכלת חיטה וחצי, ובכל זאת, היא יוזמת פעילות העולה עשרות מונים על הצריכה השוטפת האמיתית שלה, וזאת מתוך שאיפה שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיה ושנותיה. שאיפה הנותנת לה יוזמה של זריזות ופעילות עניפה וברוכה של אגירת מזון הרבה יותר המציאות, ובכך מהווה דוגמא חיה לאדם העצל.
נשתדל כולנו להיות בעלי נשיאות לב של יוזמה ושאיפה, ולהיות שותפים במלאכת עבודת הקודש.
שבת שלום!
