בגמרא במסכת פסחים (דף מא.) אמרו, "יוצא אדם ידי חובתו במצה שרויה". כלומר, אדם שאכל בליל פסח מצה רטובה, יצא בה ידי חובתו. ומבואר מהגמרא, שבודאי שאין איסור להרטיב את המצה בפסח. ואף על פי שכאשר מרטיבים קמח ומשהים אותו למשך כמה דקות הוא מחמיץ, וכאן אנו הרי מרטיבים את המצה, מכל מקום אין לחשוש בזה לחימוץ, כי כל המציאות של חימוץ שייכת דוקא בקמח טרי שלא נאפה עד עתה, וכאן המצה כבר אפויה, וכל הקמח שבתוכה כבר נאפה, ולכן היא אינה יכולה לחזור ולהחמיץ.
וכך אמנם כותב בפירוש אחד מרבותינו הראשונים, רבינו אליעזר בר נתן, (הראב"ן, תלמידו של רבינו תם, בפסחים לט.), שאף על פי שמצה שהיא כבר אפויה מותר לבשלה ולשרותה במים, מכל מקום יש שאינם רוצים לשרות את המצה במרק בליל הסדר, כי ראו את אבותיהם שנזהרו בזה, והם חושבים שיש בזה איסור משום חשש שמא המצה תחמיץ, ואין הדבר נכון, אלא הטעם שלא היו שורים את המצה, הוא כדי שיהיה טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון של פסח.
כלומר, אין חשש חימוץ במצה שנאפתה כבר, ואפילו אם ישרו אותה במים כל היום, היא אינה מחמיצה. ומה שנזהרים בליל פסח לאכול מצה יבשה ולא משרים אותה במים, זהו כדי שיהיה למצה טעם מצה, ולא טעם של מצה שרויה. (אמנם עבור אדם זקן שמתקשה לאכול מצה, יש להקל בזה אפילו בליל הסדר).
אולם הגאון רבי זלמן, בעל התניא, כתב בתשובה (בסוף חלק חמישי בשלחן ערוך הרב), שהמחמיר על עצמו שלא לאכול מצה שרויה בכל ימי הפסח, תבוא עליו ברכה, וכן מקובל אצל רוב רובם של חצרות החסידים ורבותיהם, וטעם הדבר, מפני שלפעמים נופל קמח על המצה לאחר אפייתה. וכן מפני שלפעמים אופים את המצה במהירות רבה ונשאר באמצעיתה קמח, וכששורים אותה במים היא עלולה להחמיץ.
וכן כתבו להחמיר כמה מרבותינו האחרונים. וכן הגאון החפץ חיים היה זהיר בזה.
אולם ברוב עדות ישראל לא נהגו כלל בחומרא זו. וכן מובא בשם רבינו הגר"א, שהתיר להכין כופתאות (קניידלך) בפסח, הן בבישול והן באפיה, מפני שלאחר האפיה אין לחשוש כלל לקמח שעדיין לא נאפה על המצה. וכן כתבו להקל עוד הרבה אחרונים, הביאם הגאון הראש"ל שליט"א בספר ילקוט יוסף (סימן תמז). ואף על פי שאדם המחמיר בזה תבוא עליו הברכה, מכל מקום אין מנהגינו כן, וגם מרן זצ"ל ורב ככל גאוני הספרדים, לא נהגו כלל בחומרא זו, ובפרט שאנו זהירים שלא יהיה קמח בסמוך למקום אפיית המצות, כך שהחשש של נפילת קמח על המצות לאחר האפיה הוא רחוק ביותר, וגם אופים את המצות היטב היטב, ולכן אין אנו נזהרים בזה, ואנו מבשלים את המצות האפויות, וכן מכינים עוגות מקמח מצה טחונה, ולא חוששים לכלום.
ולפיכך גם ספרדי שנהג בחומרא זו, מפני שחשב שהיא מן הדין, רשאי לבטל את מנהגו. אבל אם נהג כן בתורת "חומרא", וכעת רוצה לבטל מנהגו, עליו לעשות "התרת נדרים" בפני שלושה, על כך שלא אמר "בלי נדר" בשעה שנהג בחומרא גדולה זו.
ובפרט השנה (התשפ"א), שיחול ערב פסח בשבת, ואז יהיה עלינו לבשל את המצות כדי שנוכל לאכלם בשבת, וכפי שנבאר בעזרת ה' בעתו ובזמנו.
