מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
בפרשת השבוע אנו קוראים על יציאת יעקב מבאר שבע לחרן, ועל עבודתו אצל לבן עשרים שנה, שבע שנים עבור לאה, שבע שנים עבור רחל, ושש שנים נוספות, בהם נשא לאשה גם את זלפה ובלהה, ונולדו להם אחד עשר ילדים.
בפרק כט פסוק כ נאמר: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".
לכאורה, הדבר תמוה, עובדה היא שכאשר אדם אוהב דבר ומצפה לו וחפץ בו מאוד, הרי ככל שהציפייה לדבר גדולה יותר, כך התמשכות הזמן עד לקבלת הדבר קשה יותר, ורגעים מועטים נדמים כנצח.
נמחיש זאת בדוגמא. חתן שעומד להנשא בעוד שבוע ומצפה לכך מאוד, הרי בודאי תחושתו היא שהזמן עובר לאט. שבוע ימים נראה בעיניו כחודש. ואם כן, מדוע אצל יעקב אבינו, שכל כך אהב את רחל, ורצה לשאתה לאשה, נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מדוע חי יעקב בתחושה, ששבע שנים הם כימים אחדים, אדרבה, המציאות מוכיחה להיפך, וצריך היה לכתוב: "ויהיו בעיניו כשנים רבות", הרבה מעבר לשבע שנים?
כדי להבין זאת, נקדים יסוד חשוב.
בגדרי אהבת הזולת, ישנם שני סוגים. ישנה אהבת הזולת המוגדרת "גשמית", שמטרת האוהב הינה קיום האינטרסים האישיים שלו. כדי לקדם את האינטרסים שלו, הוא אוהב את הזולת, כשלמעשה הוא אוהב את עצמו, ולמעשה הוא משתמש באהבת הזולת, כדי לממש את מטרותיו שלו עצמו.
כמשל, נביא את האמרה הידועה. אדם מתארח במלון, ונשאל מה הוא אוהב לאכול, תשובתו היא, אני אוהב דגים. האם כוונתו שהוא אוהב את הדגים או שהוא אוהב את עצמו? ברור שהוא אוהב את עצמו. שהרי אילו הוא היה אוהב את הדגים באמת, היה עליו לשלחם לחופשי, ולא לגרום למותם ולהפיכתם לתבשיל עבורו!
מנגד, ישנה אהבת הזולת, המוגדרת "רוחנית". ופירושה, אהבת הזולת אך ורק, או על כל פנים בעיקר, לטובתו של המקבל, ללא אינטרסים אישיים של הנותן כלל ועיקר, כשהמטרה היא טובת המקבל בלבד.
ההבדל בין אהבת הזולת "הגשמית" לבין אהבת הזולת "רוחנית" היא בדיוק הנקודה עליה אנו מדברים כעת, הרגשת משך הזמן, בזמן שנותר לו עד לקבלת הדבר.
אדם האוהב דבר בהגדרה של "אהבה גשמית", הרי הרגשתו מבחינת הזמן שיעבור עד לקבלת הדבר, תהיה הרגשה של פרק זמן ארוך יותר מן המציאות של הזמן האמיתי, כיוון שמעורבת כאן מטרה אישית שלו, לה הוא מצפה. ציפייה אישית זו, גורמת לו להרגשת משך זמן ארוכה ביותר.
אך במקום בו ישנה "אהבה רוחנית", בה אין נגיעה אישית, וכל מטרתה היא טובת הזולת, כאן, אדרבה, הרגשת הזמן החולף תהיה מהירה יותר.
לפיכך נבין את הנאמר ביעקב: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", יעקב אבינו שאהבתו לרחל היתה אהבה רוחנית, ללא מטרות ואינטרסים אישיים, אצלו הזמן שחלף, היה בהרגשת "ימים אחדים" בלבד, כיון שלא הייתה מעורבת כאן טובתו האישית כלל וכלל.
ודבר זה מדוייק בלשון הפסוק – ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו "אותה" – דווקא! אותה – ולא את עצמו כלל.
שבת שלום!
