שאלה: נאמר בגמרא "לוו עלי ואני פורע", מה הכוונה? האם אין גבול למה שאדם יכול להוציא לכבוד שבת?
תשובה: הנה בגמרא במסכת ביצה (דף טו:) איתא, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני! לוו עלי וקדשו קידוש היום, והאמינו בי ואני פורע. מבואר לכאורה, שה' יתברך אמר לישראל, שמה שילוו לצורך השבת הוא יפרע להם ואל להם לדאוג להוצאות אלו.
אלא שכל בר דעת מבין, שלא יתכן שיקנה אדם צרכי שבת ויערוך שלחן כסעודת שלמה בשעתו, עם עשרות סוגי מטעמים, ולא יתחשב כלל במצבו הכלכלי. שכן מעולם לא שמענו לשום גדול בישראל שנהג כן, ואם כן צריך לבאר מאמר רבותינו בגמרא.
בגמרא במסכת שבת (קיח:) אמרו, אפילו דבר מועט, אם עשהו לכבוד שבת (כלומר תוספת מיוחדת לכבוד השבת), הרי זה עונג שבת. ופירשו בגמרא, דבר קטן, כגון כסא דהרסנא, דהיינו דגים קטנים מטוגנים, מאכל שהוא זול) וכן אמרו בגמרא בפסחים (קיב.) עשה שבתך חול (כלומר, אכול בשבת כמו שאתה אוכל ביום חול) ואל תצטרך לבריות. ואף על פי שמצות עונג שבת היא מצוה מן התורה, מכל מקום לא חייבו אדם ללוות יותר מיכולתו על מנת לענג את השבת בדברים מיוחדים, אלא איש איש כפי יכולתו. ומה שאמרו בגמרא במסכת ביצה לוו עלי ואני פורע, היינו דוקא באדם שיש לו מהיכן לפרוע, כגון שיודע שעתיד לקבל מעות ביום מן הימים, ואם ילוה לצרכי שבת, ה' יתברך יחזיר לו את אותו הסך שלא יפסיד ממצות עונג שבת, אבל אם אין לו מאין להשיב את ההלואה, אלא אם כן יצטרך לבריות (שיקח מן הצדקה) אסור לו ללוות לצרכי שבת.
וכן מבואר בהגהות אשרי (מרבותינו הראשונים), שמה שאמרו בגמרא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מדובר באדם שאין לו לפרוע כלל, אלא אם כן יטול מן הצדקה, אבל מה שאמר ה' יתברך לוו עלי ואני פורע, מדובר במי שיש לו מהיכן לפרוע, כגון שיש לו משכונות כדי לפרוע, אלא שאין לו מעות מזומנים לכך, על זה אמר לוו עלי ואני פורע.
וכן כתב בספר שנות חיים (חזן), שאם אין לו אפילו משכון לפרוע, אין לו לסמוך על הנס, ויהיה בגדר לווה רשע ולא ישלם (שלא יחזיר את ההלואה), אלא אם כן יודע שיש לו מהיכן לפרוע אחר כך, ורק צריך להדחק כעת כדי לקנות צרכי שבת, על זה אמר ה', לוו עלי ואני פורע.
וכן כתב בספר סדר היום, כי לא נצטווה אדם לענג את השבת ולכבדו, אלא מי שידו משגת ויכול לכבדו ולענגו. ומי שאין לו צרכי שבת, אין בידו חטא ואשמה כלל, ואין לו להטריח את עצמו במה שאין בידו, והמטריח עצמו נקרא חסיד שוטה.
ועל אחת כמה וכמה, מי שיש לו צרכי שבת, רק הוא רוצה לענג את השבת בדברים מיוחדים ויקרים שאין ידו משגת לקנותם, שאל לו לעשות כן, אלא ישמח במה שיש לו, וה' ירחיב גבולו.
ומכאן תוכחת מוסר לאותם המבזבזים כספם להנאות העולם יותר ממה שהם מרויחים, ובאים מתוך כך לחובות גדולים, אלה ודאי אינם נוהגים כראוי, שהרי אפילו על מצוה יקרה כעונג שבת כתבו הפוסקים שאין לו לאדם ללוות יותר ממה שיוכל אחר כך להחזיר, כל שכן לגבי דברי רשות אחרים. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כמי נהר.