שאלה: אני לומד בשיעורי תורה קבועים כבר כמה שנים, וכן אני עושה צדקות ומעשים טובים, אולם אני מרגיש שהתורה שאני לומד אינה "תורה לשמה", וגם המצוות שאני מקיים אינן "לשמה". מה עלי לעשות?
תשובה: כשאדם לומד תורה, ובכוונתו היא להתגדל ולהראות חכם וכיוצא בזה, הרי זה לימוד תורה "שלא לשמה". אולם כבר אמרו רבותינו (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". והסביר הגאון רבי חיים מוואלזין (בספר רוח חיים), שהכוונה היא, שיכול האדם לטעון, שהוא אינו יכול ללמוד תורה לשמה כבר כעת, ומאחר ומי שלומד תורה שלא לשמה נענש על כך, אם כן, ישב בטל ולא ילמד. אולם על השקפה זו שנו רבותינו (אבות פ"א), "ודלא יליף קטלא חייב", כלומר, מי שלא עוסק בתורה נענש בעונש חמור ביותר. ובאו ללמדינו, שעלינו ללמוד תורה בכל אופן, גם אם לפעמים הלימוד הוא לא לשמה. והרי הבטיחו רבותינו שבסופו של דבר יהיה הלימוד לשמה.
הדרך לעליית הגג
ובספר נפש החיים (שער ג פ"ג) הוסיף על זה, שבאמת כמעט בלתי אפשרי שכבר בתחילת קביעות העתים לתורה ילמד האדם תורה לשמה, מכל מקום, מאחר וכך הוא סדר הדברים, שבתחילה לומד שלא לשמה, ולבסוף יגיע לכוונה נכונה בלימודו שתהיה תורה לשמה, לכן כבר כעת הוא אהוב ורצוי לפני ה' יתברך. וכמו שבלתי אפשרי לעלות לעלית הגג, אלא אם עולים במדרגות הסולם, כמו כן בלימוד התורה, בלתי אפשרי להגיע למעלת לימוד תורה לשמה, מבלי ללמוד בתחילה שלא לשמה. ולכן אמרו רבותינו "לעולם" יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שרצונם לומר בזה, שאפילו בקביעות, אם אדם רואה שהתורה והמצוות שלו אינם לשם שמים, כי מידי פעם מתגנבות ללבו מחשבות על כבוד וכיוצא בזה, בכל זאת "לעולם" יעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, ויתחזק עוד ועוד בעסק התורה והמצוות, ועל ידי זה יזכה להגיע למדרגת "לשמה".
הרגעים שמתכוין "לשמה"
והוסיף עוד לבאר, כי באמת אין ספק שאפילו מי שלומד שלא לשמה, הרי בכל זאת במשך הלימוד בודאי שיהיו רגעים בהם לא תהיה לו כוונה פסולה בקיום התורה והמצוות, ואם כן, הרי באותו רגע מועט שהיתה כוונתו נכונה, הוא מקדש את כל הלימוד והמצוות שעשה עד עכשיו שלא לשמה.
תחילת דינו של האדם
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (ענף עץ אבות עמוד נב בהערה), השמיענו דבר יקר בזה, בשם ספר חיים וחסד למהרי"נ בן ג'מאל (זקינו של רבינו חיים אבולעפייא), שהביא את לשון הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תלמוד תורה): "תחילת דינו של האדם אינו אלא על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו", וביאר בזה הגאון מהרי"נ בן ג'מאל, שבאמת מותר לכל אדם לקיים מצוות ולעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, משום שחומרת החיוב לעסוק בתורה היא כל כך גדולה, עד כדי כך שזו השאלה הראשונה שהאדם נשאל עליה בבואו לדין על מעשיו בבית דין של מעלה. ולכן, כדי שבני ישראל לא יתרשלו ויתעצלו מלעסוק בתורה, אמרו חכמים שתיכף ומיד בכל אופן יעסוק בתורה, בין אם ילמד לשמה ובין אם ילמד שלא לשמה. וזהו מה שכתב הרמב"ם "שיעסוק בתורה בין לשמה ובין שלא לשמה", ולא כתב כלשון הגמרא "אפילו" שלא לשמה, כי בא ללמדינו בזה, שבכל מקרה אין להתעכב על ענין זה ולהתרשל מחמתו בלימוד, אלא יעסוק בתורה איך שיהיה, ומתוך כך יזכה למדרגת "לשמה", שילמד לשם שמים לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת.
