כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב): " אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדוֹת מִצְוָה לִשְׂמֹחַ בָּהֶן, בְּחַג הַסֻּכּוֹת הָיְתָה שָׁם בַּמִּקְדָּשׁ שִׂמְחָה יְתֵרָה, שֶׁנֶּאֱמָר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וְהֵיאַךְ הָיְתָה שִׂמְחָה זוֹ? הֶחָלִיל מַכֶּה וּמְנַגְּנִין בַּכִּנּוֹר וּבַנְּבָלִים וּבַמְּצִלְתַּיִם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי שִׁיר שְׁהוּא יוֹדֵעַ לְנַגַּן בּוֹ, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּפֶּה, בַּפֶּה. וְרוֹקְדִין וּמְסַפְּקִין וּמְטַפְּחִין וּמְפַזְּזִין וּמְכַרְכְּרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ, וְאוֹמְרִים דִּבְרֵי שִׁיר וְתשְׁבָּחוֹת. וכָּל הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, כֻּלָּן בָּאִין לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ, רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ, וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקַל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, הוּא הַגָּדוֹל הַמְּכֻבָּד. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי".
את הדברים לומד הרמב"ם מדוד מלך ישראל, שבזמן שהיו מוליכים את ארון הברית, היה דוד מרקד ומכרכר לפני הארון. וכאשר חזר דוד לביתו, אמרה לו מיכל אשתו, "אבותי לא היו עושים כן, שלא נראה מימיהם פיסת יד או רגל מגולים, והיו מכובדים ממך"! אמר לה דוד המלך: "בית אביך היו נזהרים בכבוד עצמם, ומניחים כבוד שמים, ואני מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים! וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי? והלא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ריקדתי ושחקתי!".
מן הדברים למד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שראוי לעורר את עצמו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה, ואף מרן זצ"ל בעצמו, בצעירותו, היה פושט את ה"פראק" (המעיל) שלו, ומרקד לכבוד התורה בשמחה וחדוה. וכמו שהיה נוהג כן גם אביו רבי יעקב זצ"ל, עד שהיו אומרים שבזכות שמחתו בשמחת תורה זכה לבן כזה. ואף אנו זכינו לראות את מרן זצ"ל שמח מאד בשמחת התורה, והיה משורר בקול נעים, שמחת תורה! שמחת אתרוג! שמחת לולב! שמחת הדס! שמחת ערבה! והגאון רבי דוד עטיה שליט"א (בנו של ראש הישיבה רבינו עזרא זצ"ל) היה מרקד לפני מרן זצ"ל כמרקד לפני התורה, ועמו עוד תלמידי חכמים גדולים, והיו הדברים מזכירים את תיאורם של חז"ל על שמחת בית השואבה שהתקיימה בבית המקדש על ידי גדולי חכמי ישראל.
אמרו רבותינו: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". ולכאורה, הרי גם בזמנינו ישנה שמחה עצומה של אנשים, לדוגמא, בזמן שאדם נושא אשה, וכן בנשואי בניו ובנותיו, ואם כן מה המיוחד בשמחת בית השואבה? אלא שאותה שמחה היתה שמחה רוחנית, וממנה היו שואבים רוח הקודש. (ירושלמי סוכה פ"ה). וגם אנו ביום שמחת תורה, שמחים על שזכינו לקבל תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכינו. ומשמחה זו, תושפע עלינו רוח של קדושה וטהרה.
לכן, גם לאחר שחוינו בשנה שעברה את האסון הנורא שאירע בשמחת תורה, עדיין עלינו לזכור, שאין השמחה ביום שמחת תורה שמחה גשמית, שראוי לה שתתבטל ביום מן הימים, אלא היא שמחה רוחנית, שאפילו בימי השואה האיומים, יהודים שמחו ביום שמחת תורה, מפני שהיא שמחה הנוגעת לנשמה, שמחה נצחית.
חיתום הדין הסופי, נעשה ביום הושענא רבה. שהוא היום האחרון של חג הסוכות. ובשנה שעברה, עוד בטרם חלפו עשרים וארבע שעות מרגע חיתום הדין, כבר מידת הדין שלטה באופן נורא.
דבר זה מראה כמה היתה מידת הדין מתוחה, שהקדוש ברוך הוא שהוא ארך אפים, לא המתין אפילו זמן מועט, ומיד בא בעל דין לגבות את חובו. ובפרט שהיתה זו שנה שראש השנה חל בשבת, ולכן לא תקעו בשופר, ומבואר בספרים, שבשנה שלא תוקעים בשופר, מה שעומד למגן לבני ישראל, היא שמירת השבת. וכאשר נעשה חילול שבת, מסתלקת ההגנה על ישראל. ולכן צריך להתבונן בדברים, ולהתחזק בשמירת השבת, ולהתחזק באמונה בהקדוש ברוך הוא שהוא צופה ומשגיח, שהרי רק עיור, לא יראה כמה נסי נסים נעשו בשנה האחרונה, כיצד נחתו אלפי טילים על ישראל ויהודים כמעט ולא נפגעו, דבר זה מראה לנו, שהקדוש ברוך הוא עדיין אוהב את עמו ישראל, אוהב גם את הרחוקים, שהרי גם להם נעשו נסים ונפלאות, והקדוש ברוך מצפה לכל ישראל, ומצפה גם לתפילותינו, שובו אלי ואשובה אליכם, שימחו נא בשמחת התורה, בשמחת קרבתינו לה' יתברך, אבינו מלכינו גואלינו. נשמע ונתבשר בשורות טובות.
תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!