שנינו בפרקי אבות (פ"ד): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". כלומר, אדם שהוא מכיר בערכה של התורה, ומכבד את התורה הקדושה ואת חכמי התורה, זוכה שגם הוא מכובד בעיני הבריות. וכך פירש רבינו יונה, שהדבר ידוע שכמעט ואין דרך להבחין בבני האדם, אם הם צדיקים או רשעים, אבל כאשר שומעים אדם שהוא מהלל את התלמידי חכמים, פעם אחר פעם, הרי הנך מכיר ויודע שאותו אדם הוא באמת צדיק בלבו, שהוא מכבד את התורה. ואילו להיפך, אם כל פעם שמזכירים תלמידי חכמים הוא מעביר עליהם ביקורת, הרי ניכר מדבריו שהוא שונא את התורה, ואינו צדיק בלבו.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (ראה ענף עץ אבות עמוד רנח) היה רגיל לספר, מעשה שהיה עם הגאון רבי צמח צרפתי (ראש רבני תונס לפני קרוב לשלוש מאות שנה), שהיה יושב ועוסק בתורה בביתו אשר בתוניסיה, והיה נר קטן מאיר לו כדי שיוכל לעסוק בתורה. והנה קרוב לשעת חצות, כבה הנר, והלילה היה ליל סגריר, רוח עזה נשבה, וגשם זלעפות ניתך במשך שעות. חיפש הרב בביתו, אולי ימצא דרך להדליק את הנר, ולא מצא.
בסמוך לביתו של הרב, היתה מאפיה, ובתוכה היה ישן האופה הערבי. הלך הרב, ודפק על דלת המאפיה, וביקש מהאופה: אנא אדוני, תעשה לי טובה ותדליק לי את הנר, כי אני צריך לשבת וללמוד, ואין אור בביתי. הדליק האופה את הנר עבור הרב, והרב הודה לו על כך. הלך הרב עם הנר בידו, כשהוא מנסה להגן על הנר מן הרוח, באמצעות שולי גלימתו, אולם רוח חזקה נשבה והנר כבה. שב הרב אל האופה, שוב נקש על דלתו, וביקש ממנו: תסלח לי על ההטרדה, אך הנר כבה לי, ובבקשה הדלק לי את הנר בשנית. אולם גם אז, כאשר הרב לקח את הנר לביתו, נשבה רוח חזקה והנר כבה.
חזר הרב שוב אל האופה, ושוב ביקש ממנו להדליק לו את הנר. כעס האופה ואמר לרב, הנה, תראה בעיניך כמה אתה מטריח אותי, בכל פעם שאתה מצריך אותי לפתוח את הדלת, עלי להרים קורה גדולה וכבדה שנועלת את דלת המאפיה! עלי לקום מוקדם בבוקר לפני עלות השחר כדי להתחיל לאפות את הלחמים, וכעת אתה מטריד אותי שוב ושוב, איך אוכל לתפקד מחר??
ביקש רבי צמח סליחה מהאופה ואמר לו, אני מברך אותך, שתזכה שיהיה לך כסף וזהב כמו משקל הקורה הכבדה שאתה מרים בכל פעם! שמע האופה את דברי הרב ושמח מאד, כי ידע את ערכו של הרב, וכל מה שיוצא מפיו יתקיים. אמר לרב, הנה כעת, אני אקח בעצמי את הנר לביתו של הרב, כדי שהנר לא יכבה שוב! וכך היה. ישב הרב לעסוק בתורה עד עלות השחר, ושמח שמחה גדולה שלא שינה מהרגלו הטוב.
יום אחד, בהיות האופה הערבי ברחובות העיר, פגש בו אדם זר שאינו מתושבי המקום, ושאל אותו, היכן אתה עובד וכמה אתה משתכר? השיב לו האופה, שהוא עובד במאפיה ומרויח שני פרנק בכל יום. אמר לו אותו אדם, האם אתה מוכן לבוא לעבוד אצלי במשך חודשיים ואני אשלם לך עשרה פרנק ליום? השיב לו האופה, בודאי שאני מוכן. אמר לו, בוא עמי ואראה לך את מקום העבודה, הוליך אותו האיש בכמה רחובות, ואז הוציא מטפחת מכיסו, ואמר לאופה: עלי לכסות את עיניך לפני שנגיע למקום העבודה, כי המקום הוא סודי ביותר ואיני רוצה שתדע כיצד מגיעים אליו. כיסה האיש את עיני האופה, והמשיך להוליך אותו כמה דקות. אחרי שהגיעו לבית שהיה גדול ורב מימדים, הסיר האיש את המטפחת מעיני האופה, והוביל אותו בתוך הבית למרתף, ובמרתף הבית היו שקיות מלאות אבנים טובות ומרגליות. אמר האיש לאופה: עליך לפתוח כל שקית ולמיין את כל האבנים אשר בתוכה. אולם דע לך, שאסור לך לספר לאיש על עבודתך. העבודה נמשכה חודשיים, ובסיומה שילם האיש לאופה את שכרו, ואף הוסיף לו מתנה נאה.
כעבור מספר ימים, עבר האופה בסמטאות השוק, ושמע קול כרוז המכריז מטעם השלטונות, כי ישנו בית המוצע למכירה פומבית, הבית היה שייך לאדם זר שמת פתאום, ולא השאיר צוואה אחריו. הרהר האופה בלבו, אולי זהו הבית שעבדתי בו במיון היהלומים? והציע מחיר גבוה לקנות את הבית, וזכה במכרז. נטל האופה את כל חסכונותיו, ולוה כסף רב מאד מכל מכריו עד ששילם את הסכום הנדרש לקניית הבית. ומה מאד גדלה שמחתו כאשר נכנס אל הבית, וראה שזהו הבית שבתוכו עבד באותם ימים, ושכל המרגליות מונחות במקומן במרתף הבית, וכך בין רגע הפך לעשיר גדול. לאחר מכן נסע לאיסטנבול, ושם נעשה לעשיר הגדול ביותר במדינת טורקיה.
