מנויים יקרים: בימים אלה נערכו שיפורים רבים למשתמשי האפליקציה "אינסטרב", שם משיבים תלמידי חכמים מופלגים ממש, מגדולי תלמידי מרן זצ"ל, לשאלות בכל נושא בהלכה ובהשקפה, אנו ממליצים בחום להעביר שאלות הלכתיות דרך האפליקציה, עליה טרחו רבות לשם שמים, כדי שגם לאנשים שאין להם גישה לגדולי תורה, תהיה אפשרות לקבל תשובות מוסמכות לשאלותיהם. תבורכו מפי עליון!
אפל: https://apps.apple.com/td/app/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%91/id1339680189
אנדוראיד: https://play.google.com/store/apps/details?id=com.instarabbiapp.hebrew&hl=he&gl=US&pli=1
* * * * * * * * *
בהלכה הקודמת הזכרנו שהתורה הקדושה מצוה על יהודי שרואה את חבירו במצוקה, לגשת ולסייע לו במדת האפשר. והזכרנו שמכאן נלמד כמה התורה מחייבת את האדם להיות רגיש לסביבה, ולא להשאר אדיש כאשר חבירו שרוי במצוקה.
ובספר "קנין התורה של מרן" (שחיבר הג"ר עובדיה יוסף טולדאנו שליט"א, עמוד קכח), הביא מעשה בענין זה, מה שסיפר אדם אחד מתלמידיו הותיקים של מרן זצ"ל (בשנת התש"כ – 1960), שהוא עצמו ירא שמים שעמל לפרנסתו בחנותו הקטנה, והיה רגיל להשתתף בשיעוריו של מרן זצ"ל.
ערב אחד, מספר התלמיד, מרן סיים את שיעורו הקבוע בבית הכנסת "שאול צדקה" בשכונת בית ישראל בירושלים. לבית הכנסת יש שני פתחים, ודרכו של מרן היתה לצאת לכיוון רחוב "רייכמן", אך הפעם שלא כדרכו יצא מהצד השני לכיוון ביתי. הוא שם את ידו על כתפי ושאל אותי, "מאיר, מה שלומך?", "ברוך ה', הכל בסדר", עניתי. "לא, אבל איך בבית?" שאל מרן. נאנחתי ואמרתי, "ברוך ה' ברוך ה', בסדר", מרן לא הרפה, ואמר לי: "אני שם לב בשבוע האחרון שאתה לא כל כך שמח. היום סיפרתי סיפור, כולם צחקו, ואתה אפילו לא חייכת"...
הייתי המום, איך הרב שם לב אלי, איך הוא קלט אותי מבין כל האנשים הרבים שבאו לשיעור וחש אותי באופן אישי. ואז פתחתי את סגור לבי ואמרתי בצער רב: "רבינו, מה אני אגיד לך, כבר חצי שנה אין לי חיים, מאז שאשתי ברוך ה' ילדה, לצערי היא לא חזרה לעצמה, אני לא יודע מה יש לה, כל הזמן עצובה ובוכה. כמה שאני מנסה לשמח אותה, זה לא עוזר. זהו. כבר נשברתי, אין לי כח יותר"...
מרן שמע והצטער מאד, לפתע שמתי לב שאני ממש מאריך את דרכו של הרב, שכן הרב היה צריך ללכת לכיוון השני. עצרתי ופניתי לרב, "הרב ימחל לי, אני מאריך לרב את הדרך, אולי נלך לכיוון השני". "לא לא, זה בסדר", אמר מרן, הוא המשיך להתקדם איתי עד שהגענו סמוך לביתי ברחוב "רבינו גרשום". כבר ראיתי את חלונות ביתי הנמוכים בגובה המדרכה. עצרנו, ואז הרב שאל אותי: "מאיר, אשתך בבית?", "כן" עניתי, מופתע מהשאלה. "אני יכול להכנס לברך אותה?", התרגשתי כל כולי, לא חשבתי על זכות כזו, שמרן בעצמו יגיע לביתי לברך את אשתי.
מיד נכנסתי וקראתי לאשתי שמרן הגיע ורוצה לברך אותה.
לעולם לא נשכח את הרגעים הללו, כמה התרגשנו, מרן שאל אותנו כמה שאלות בהלכה, שמי שלא נזהר בהם הן גורמות לו לפחדים וכדומה, הוא שאל אותה אם היא נזהרת לכסות את ראשה, אם מקפידה ליטול את ידיה כהלכה בבוקר כשהיא קמה, ועוד כמה דברים, וביקש ממנה להזהר בזה. הוא הניח את ידו באויר מעל ראשה, ובמשך דקה אחת אמר לה כל מיני פסוקים נגד פחד, בירך אותה, סיים ואמר: "בעזרת ה' תהיה לך רפואה שלימה". וכך יצא מביתינו.
מלבד מה שברכתו של הרב התקיימה ברוך ה', התרגשתי מאד מאהבת הבריות שהיתה לו, לחוש ברגשותי, הגם שהייתי אחד מיני אלף.
