בהלכה הקודמת ביארנו שלאחר שמברכים על מאכל, אסור לדבר שום דבר, עד שאוכלים מהמאכל. וכתבנו שיש "לבלוע" מעט מהמאכל, ורק אז מותר לדבר. אבל אם רק טעם מהמאכל, ועדיין לא בלע, אין לדבר. ומכל מקום אם טעה ודיבר לאחר שטעם מהמאכל, אינו חוזר לברך שנית, מפני שעיקר הברכה נתקנה על ההנאה שיש מטעם המאכל, גם בלי שיבלע ממנו.
בירך על מאכל ושמע ברכה אחרת, או קדיש
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמאחר ואסור לדבר בין הברכה לאכילה, לכן, אפילו אם אירע שאדם בירך על מאכל, ומיד שמע את חבירו מברך ברכה אחרת, או ששמע "קדיש" מאדם אחר, לא יפסיק ויענה "אמן" על מה ששמע, שהרי אסור בהחלט לדבר שום דבר בין הברכה לאכילה. ומי שמדבר בין הברכה לאכילה, ברכתו "ברכה לבטלה". ודבר זה מצוי בעיקר בסעודות שעושים ב"אזכרה" או מה שיש נשים הנוהגות בזמנינו לעשות "סעודות אמנים" וכדומה, שכל אחד ואחת מברכים על המאכלים, ולפעמים קורה שמישהו מברך, ומיד חבירו מברך על מאכל אחר, הרי שאסור לזה שבירך לענות "אמן", עד שיטעם ממה שאוכל.
טעם מן המאכל, ולא בלע, ושמע את חברו מברך
ומכל מקום הבהיר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמאחר ועיקר הברכה נתקנה על הנאת הגוף מטעם המאכל, לפיכך, אם אירע שאדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ובינתיים שמע את חברו מברך ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה "אמן" לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו.
ברכה על גומי לעיסה
ומן האמור נמצינו למדים גם לענין גומי לעיסה "מסטיק" שאין בו ממשות אבל יש בו טעם. ולכן יש מי שכתב שאין לברך בכלל על אכילת מסטיק. ומרן רבינו זצ"ל דחה את דבריו מההלכה, שהרי כל שיש לו לאדם "הנאת החיך" מאכילת אותו הדבר, חייב לברך עליו. ובפרט שאין ספק שבלעיסת גומי לעיסה יש גם כן ממשות מהסוכר וחומרי הטעם שנכנסים לגופו של האוכל, ואז בודאי לכל הדעות יש לברך על אכילתו.
