בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שנמצא על חוף הים, ומעוניין לאכול פת לחם, אינו יכול לקחת ממי הים בכלי וליטול את ידיו, כי מי הים המלוחים, פסולים לנטילת ידיים.
טבילת הידיים במי מעיין, ים, מקוה
וכל זה לגבי "נטילת ידיים", אבל יש עוד אופן לטהר את הידיים כדי לאכול לחם. והוא על ידי "טבילת הידיים". כלומר, הטבלת הידיים במי הים ממש, בלי להעביר את המים לכלי.
ולדוגמא, אדם הנמצא סמוך למעיין מים, אינו צריך ליטול את ידיו בכלי דוקא, אפילו אם המים מתוקים, אלא רשאי לטבול את ידיו במי המעיין, ומיד אחר כך רשאי לגעת ולאכול פת לחם.
וכן הנמצא בסמוך לים, אף על פי שהמים הנמצאים בו הם מלוחים, מכל מקום הוא רשאי להתקרב מעט לים, ולהטביל את ידיו בתוך מי הים. ובזה יוצא ידי חובת טבילת הידיים לסעודה.
וכן הדין לגבי מי שיש לו מקוה טהרה, שיכול לטבול את ידיו במי המקוה, ויוצא בזה ידי חובת טבילת הידיים, כדין הנוטל את ידיו. ואפילו אם המים אינם ראויים לשתיה, וכגון ששמו הרבה "כלור" במים כדי לשמור עליהם נקיים, בכל זאת הם ראויים וכשרים להטבלת הידיים בהם.
הטובל את ידיו, כמה פעמים יטבול ידיו, ומה יברך?
הטובל את ידיו, אינו צריך לטובלם כמה פעמים במים, כפי שאנו נוהגים בנטילת ידיים, אלא די לו בטבילת הידיים פעם אחת ותו לא.
המטביל את ידיו במים, מברך "על נטילת ידיים", כדין הנוטל ידיו מן הכלי. ולא יברך "על טבילת ידיים". (הכל מבואר בשלחן ערוך סימן קנט). ואם טעה ובירך "על טבילת ידיים" או "על שטיפת ידיים", יצא ידי חובתו. (הלכה ברורה בסוף הסימן).
