בליל כ"ה בטבת, שנת התשל"ו (1976), התקיימה עצרת אזכרה לשבעה בחורי חמד שנהרגו בכיכר ציון בירושלים, בפיגוע שהתבצע על ידי מרצחים ערבים. ובאותו מאורע, דיבר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דברים יקרים מפז, אשר מן הראוי להזכירם גם עתה.
אמרו רבותינו: קשה סילוקן של בחורים כחורבן בית המקדש. ועל אחת כמה וכמה, בחורי חמד ששמרו כראוי תורה ומצוות. אין ניחומים בפי למשפחות השכולות, שכל אחד מהבנים שנפלו הוא עולם מלא! רק הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, יוכל לנחמם. כמו שנאמר, "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו". ונאמר, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמיך חיי". והטעם שנכפלו הדברים פעמיים, "בדמיך חיי – בדמיך חיי", כי בא לרמוז בזה לחיים של בנין ויצירה, ולחיים של תורה ודעת. וכמו שנאמר, "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי".
נאמר בספר ירמיה, "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ, כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". ויש לבאר, מהו הענין שנכפלו הדברים פעמיים, בתחילה נאמר "ושבו מארץ אוייב", ושוב נאמר "ושבו בנים לגבולם", הלא הכל הוא ענין אחד? והסבר הדברים הוא, שתהיינה שתי שיבות לציון, שיבה ראשונה, תהיה לצאת מארצות האויב, אלו הערבים שכל ימינו נרדפנו מהם, מידי פעם בפעם, בפרעות ובגזרות ובשמדות, בעיראק, במצרים, בסוריה ובכל המקומות, "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז", וכעת עם קום המדינה, שהוסיפו יגון על יגון, ברציחות שונות ומשונות, ובהריגת בחורינו היקרים, חללי מערכות ישראל.
ההיסטוריה שמאחרינו, עקובה מדם נפשות אביונים נקיים. אף בתימן הרחוקה, גזרות היתומים ובכיים עולה השמימה, שהיו לוקחים אותם בכח ומשמדים אותם לאיסלם, וכהנה וכהנה צרות רבות ורעות. ועל זה התנבא הנביא, "ושבו מארץ אויב", שיזכו ישראל לעלות לארץ ישראל מארצות האויבים. אך זה עדיין לא הכל, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ורק לאחר שיבה רוחנית לתורה ולמצוה, שיבה אל המקורות שלנו, אל המסורת המפוארת שלנו, רק לאחר מכן "ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". כי כאשר ישראל עושים רצונו של ה' יתברך, הם נקראים "בנים" (קדושין לו.), ועל זה נאמר "ושבו בנים לגבולם".
והנה מה שאמרו רבותינו "קשה סילוקן של בחורים כחורבן בית המקדש", חידשו לנו בזה, כי הנה בחורבן בית המקדש היה ריוח והצלה לישראל, שהרי על ידי חורבן הבית ניצלו ישראל, כמו שנאמר "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", והטעם שנקרא "מזמור", משום שהוא שבח לה' ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על בני ישראל עצמם. נמצא שמכח חורבן הבית צמחה ישועה לישראל. ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא בוכה ומתאבל על ההיכל והמקדש שנשרפו, כמו שאמר ה' יתברך, אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי. וכמו כן בסילוקן של בחורי ישראל, ובפרט אותם שהיו פחותים מגיל עשרים שנה, שעליהם אמרו בזהר הקדוש שאותם שמתים בגיל פחות מעשרים שנה, נמסרים ביד מלאכים, ובכל שבת וראש חודש מעלים אותם למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מברך אותם, וכשבא רוגז לעולם, הקדוש ברוך הוא מסתכל בבחורי חמד הללו, וחס ומרחם על העולם.
וזהו הענין שהשוו את מיתתם של בחורי ישראל לחורבן בית המקדש, שגם כאן, לא היתה מיתתם חס ושלום ללא תועלת, כי בגללם הקדוש ברוך הוא נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, ואלו הבחורים מכפרים על כל הדור, ועל ידם חס ה' על כל העולם, ומתנהג עמהם בחסד ורחמים. ואף על פי כן, אל תחשוב שאם כן אין מיתתם של הבחורים קשה בעיני ה' יתברך, אלא "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו", וה' יתברך כביכול בצער ממיתתם. והוא יתברך עתיד לנחמינו ולנחם את כל ישראל, בגאולה השלימה ובתחיית המתים במהרה בימינו אמן.
הלכה יומית: מותר ונכון לעשות "השכבה" ולהזכיר נשמות חללי צה"ל, אף אותם שאינם יהודים, כגון החיילים הדרוזים, ובפרט אותם שחירפו נפשם לטובת כלל ישראל.
