אמרו בפרקי אבות (פ"ג מי"ב), "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". ולכאורה פירוש הדברים הוא, שמי שעושה בפועל יותר ממה שהוא יודע, גם החכמה שלו תתקיים. אבל מי שהוא רק לומד, ואינו מקיים, גם החכמה לא תתקיים אצלו.
אולם רבינו הרשב"ץ בספרו מגן אבות פירש, שאין לפרש את המשנה כפשוטה, שמדובר באדם שעושה מעשים טובים יותר ממה שהוא יודע, שהרי אם אין באדם חכמה, איך אפשר שיהיו מעשיו מרובים? והלא אין המעשים הטובים, אלא פרי תבואתה של החכמה, כמו שאמרו "אין בור ירא חטא" (אין אדם שלא לומד ובכל זאת הוא ירא שמים), וכן אמרה התורה, "ולמדתם אותם - ושמרתם לעשותם", שמתוך הלימוד, האדם בא לידי מעשה המצוות.
אלא פירוש הדברים הוא כך, "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת"? הכוונה היא, שכל מי שמקבל עליו לעשות כל מה שילמד, מיד כשקיבל עליו לעשות, נחשב כאילו עשה כבר, אפילו שעדיין לא עשה דבר. נמצא אם כן, שאדם זה, שעדיין לא למד ולא קיים כלום, כבר משעה שקיבל עליו לעשות כל מה שילמד, רשומים לטובתו מעשים טובים רבים בשמים, על סמך מה שעתיד להיות, שהוא ילמד ויקיים. נמצא שכעת, "מעשיו מרובים מחכמתו", וחכמתו תתקיים לעד!
ומה שאמרו "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", הכוונה היא, שכל מי שלומד הרבה ואינו מקיים, טוב לו שלא למד, וכמו שאמרו באבות דרבי נתן, משל לאחד שהלך אצל חנוני, אמר לו תן לי יין ושמן, אמר לו החנוני, הבא כלי, פתח לו את המשפלת (הוא כלי העשוי מסיבים של עץ דקל שאינו יכול להחזיק שמן), אמר לו החנוני, כלים ראויים אין בידך ואתה מבקש יין ושמן? כך אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים, מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה. וכמו שנאמר בספר תהלים, "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי".
וכן אמרו בגמרא במסכת סנהדרין (קו:) לגבי דואג האדומי, "לא מת דואג, עד ששכח תורתו", שנאמר, "הוא ימות באין מוסר וברוב איולתו ישגה". מפני שהיה לומד ואינו מקיים.