שאלה: ביארתם בהלכה יומית, שחמץ בפסח לא בטל לעולם. אם כן האם אפשר לשתות מים שבאים מאגמים, כמו ה"כינרת", כאשר בודאי יש שם פירורי חמץ?
תשובה: ביארנו, שחמץ בפסח אפילו באלף לא בטל. כלומר, אם התערב פירור אחד של חמץ, בתוך כלי גדול מאד המלא בתבשיל, אסור לאכול את התבשיל בפסח. וזהו דבר שלא מצאנו בשאר האיסורים, שהרי בדרך כלל יש בידינו כלל, שדבר איסור שהוא מועט מאד, שהתערב בדבר המותר שהוא מרובה, הרי האיסור "בטל בשישים". ולדוגמא, אם נשפכה טיפת חלב, לתוך סיר המלא במרק בשר, מותר לאכול מהמרק, כי החלב בודאי התבטל בתוכו, שהרי יש שם יותר מ"פי שישים" מטיפת החלב. ורק לגבי חמץ החמירו רבותינו מאד שלא יתבטל לעולם, הואיל והתורה החמירה מאד באיסור חמץ בפסח, שיש בו עונש "כרת", ועוד שהתורה אמרה לגביו "בל יראה ובל ימצא".
ואמנם ברוב המקומות, קיימת בעיה, שבמקורות המים המרכזיים, ישנם בלי ספק פירורי חמץ. ולפי זה לכאורה יש לאסור לשתות מן המים הללו בפסח, שהרי הם בגדר "תערובת חמץ". ואמנם יש חסידים המחמירים על עצמם, ושואבים מראש, לפי חג הפסח, מים בכמות שתספיק להם לכל החג, ואינן משתמשים במי הברז בחג.
וכבר לפני למעלה מארבעים שנה החלו לעורר על כך, שבאגם הכינרת בארץ ישראל, יש כמה מסעדות על גדות הכינרת, ומשם זורקים בעיצומו של חג הפסח חמץ לתוך האגם. וכאשר היה מרן זצ"ל רב ראשי לישראל, הלך ובדק בעצמו, וראה שהדברים נכונים, ולכן ערך תשובה בענין זה.
ובאמת שבענין זה דן כבר לפני למעלה ממאתים שנה, הגאון רבי יהושע העשיל מטרינפול, בעל "ספר יהושע", והעיר על כך שבישובי היהודים שעל שפת הנהרות, הגויים זורקים חמץ לנהר בחג הפסח, ויש בדבר בעיה של תערובת חמץ. וכתב שכן היתה המציאות בעיר "דובנא", שעל גדות הנהר היה מפעל של ריחיים, שטוחנות חטים מכח תנועת המים, ואת הסובין, כלומר, פסולת החטים, היו הגויים משליכים לנהר. וכן את שאריות הבירה שהיו מייצרים שם משעורים, היו שופכים לנהר. ואם כן יש בזה בעיה של תערובת חמץ.
והגאון בעל "ספר יהושע" שאל על כך את הגאון מליסא, בעל ה"חוות דעת", והוא השיב להקל בדבר מטעם שכאשר הנהר שוטף כל הזמן במרוצה, החמץ שבתוכו לא "נכבש", ולכן המים לא נחשבים לתערובת עם החמץ. והגאון בעל ספר יהושע עצמו כתב טעם להקל בזה, מפני שכל הטעם שגזרו חכמים שחמץ אפילו באלף לא בטל, הוא משום שחששו שמא יהיה מקרה שהחמץ באמת יתן טעם בתערובת, אבל במקרה של נהר עצום וגדול, שלא יתכן שהחמץ יתן טעם במים, לא גזרו שהחמץ לא יתבטל.
אלא שמאחר והסברות הללו מחודשות, כתב הגאון בעל ספר יהושע שלא מלאו לבו להקל בדבר, מפני שהוא מפחד לסמוך על סברתו באיסור חמץ בפסח. אולם הגאון בעל "יד יהודה" כתב, שראה מה שכתב בספר יהושע, ושסיים "שמפחד לסמוך על טעמו", אולם באמת שהדין הוא דין אמת, וכסברת בעל "ספר יהושע", שבכל מקרה שאין שום אפשרות שהחמץ יתן טעם בתערובת, לא גזרו.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שקשה לסמוך על טעם זה לבדו להקל. אלא שלמעשה כתב להוסיף על כך, טעם גדול להקל, על פי מה שפסק בשלחן ערוך, שחצר שיש בה עופות, לא צריך לעשות בה "בדיקת חמץ", מפני שאפילו אם יש בה חתיכת חמץ, בודאי העופות יאכלו אותה. (ואף שמרן השלחן ערוך לא פסק כן אלא בספק חמץ, מכל מקום לגבי הנדון שלנו יש להקל יותר). ואם כן בים כינרת, שאין ספק שהדגים ממהרים לאכול כל מה שמשליכים לשם, אין לחשוש לתערובת חמץ כלל. שהרי הדגים בודאי יאכלו את החמץ.
ועוד, שיש מחלוקת בין רבותינו הראשונים, אם באמת להלכה "חמץ בפסח אפילו באלף לא בטל". כי לדעת הרז"ה בעל המאור, חמץ בפסח בטל בשישים כמו כל האיסורים.
ובהצטרף כל הטעמים הללו, ועוד טעמים אחרים, פסק מרן זצ"ל שיש להקל לשתות מן המים הבאים ממאגרי מים, אף על פי שיש שם מעט חמץ שמושלך אליהם. (יביע אומר, חלק ז, סימן מד).
