בגמרא במסכת פסחים (דף קו.), תנו רבנן, "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ.), זוכרהו על היין בכניסתו. כלומר, שמצות עשה מן התורה לקדש את השבת בכניסתו בדברים. וזכירה זו היא בדברי שבח וקידוש, ואנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל נוסח הקידוש שאומרים על הכוס. (ברכות לג.).
ומדברי סופרים (דהינו מתקנת רבותינו) צריך שתהא זכירה זו על כוס יין, כלומר, את הקידוש, יאמרו עם כוס יין. וסמכו על מה שמצינו זכירה ביין, שנאמר "זכרו כיין לבנון" ונאמר גם כן "נזכירה דודיך מיין". לפיכך תקנו הקידוש על היין, ואחרי הקידוש צריך שישתה מן היין כשיעור, רוב רביעית (ורביעית היינו שמונים ושישה מ"ל יין מנין כו"ס, ושיעור רוב רביעית הוא ארבעים וארבעה מ"ל. ויש אומרים כי שיעור רביעית הוא שיעור של שמונים ואחת, וכן עיקר להלכה), בבת אחת. ואם אין לו יין, או שאינו יכול לשתות יין משום שהוא גורם לו נזק, יכול לקדש על פת לחם, דהיינו שנוטל ידיו, ואחר כך אומר נוסח הקידוש (כפי שנדפס בסידורים) ובמקום ברכת "בורא פרי הגפן" יברך "המוציא לחם מן הארץ". ואם יש לו יין, אלא שאינו יכול לשתות ממנו כשיעור רוב רביעית, אבל יש שם אחד מבני הבית שיכול לשתות מן היין, רשאי לקדש ולטעום מעט מן היין, ואחר כך יתן את כוס היין לאותו אחד מבני הבית שיכול לשתות, והוא ישתה שיעור רוב רביעית יין בבת אחת.
כתבו הפוסקים, כי נכון מאד שכאשר מגיע אדם לביתו בליל שבת, יזהר לקדש מיד על היין, וכמו שאמרו, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין "בכניסתו", כלומר, סמוך כמה שניתן לכניסת השבת. ויש עוד טעמים בדבר, מדוע יש למהר בקידוש של ליל שבת שלא לדחותו עוד ועוד.
ועל כן נכון שיודיע אדם לבני ביתו שיזדרזו בעריכת השלחן בליל שבת, שכאשר יחזור מבית הכנסת יוכל לקדש מיד על היין. ומכל מקום מי שמאיזו סיבה אין בני ביתו נזהרים בדבר, ישמר מאד שלא לעשות מריבה וקטטה בשביל דבר זה, אלא יכלכל כל מעשיו בתבונה ונחת, כי איסור גדול הוא לכעוס שלא לצורך, ובפרט ביום השבת, שיש להזהר מאד שלא לכעוס בו כלל ועיקר.
נוהגים לומר קודם הקידוש "שלום עליכם מלאכי השרת" וכו'. ואומרים "מלך מלכי המלכים", ולא "ממלך מלכי המלכים". ואחר כך אומרים פסוקי אשת חיל מי ימצא. ואחר כך אומרים את נוסח הקידוש כפי שנדפס בסידורים.
כאשר היה מרן זצ"ל בחור צעיר לימים, היו רגילים בבית אביו, שלא מקדשים מיד כאשר מגיעים הביתה, אלא נהגו כמו שעושים ברוב הבתים, שהאשה ובני הבית עוד מסדרים כמה דברים השייכים לסעודה, ומסיימים את הכנת הסלט וכדומה. ובספר אביר הרועים חלק שני, הבאנו מה שסיפר מרן זצ"ל עצמו, שהיתה לו הנהגה קבועה בעודו צעיר לימים, שכאשר היו הוא ואביו ואחיו שבים מבית הכנסת בליל שבת, ובני הבית היו מתארגנים לעריכת הקידוש והסעודה, היו חולפות כמה דקות, וברגעים הללו של ההמתנה לקידוש, קבע לו מרן זצ"ל סדר של לימוד, והיה לומד כמיטב יכולתו, עמוד או שנים של גמרא, עד שיגידו "שלום עליכם", ובצורה זו סיים גמרות שלימות. (ראה בספר מאור ישראל דרשות עמוד רנה). וכיוצא בזה סיפר הרה"ג רבי בן ציון מוצפי שליט"א, שסיפר לו מר אביו (הרב המקובל רבי סלמאן מוצפי זצ"ל), כי בכל שנה בערב פסח אחר חצות היום היה נוהג לאפות מצות בחבורה שבראשות הג"ר צדקה חוצין זצ"ל, ורבי סלמאן היה המשגיח על המלאכה. והנה בשנת התש"ה, בשעת הכנת המצות, נכנס מרן זצ"ל שהיה אברך צעיר, ובידו מעט קמח עבור המצות לליל הסדר. והנה האופה לא נהג עם מרן זצ"ל כראוי, ומרן בענותנותו פרש לחצר לקרן זוית, הוציא שלחן ערוך אורח חיים מחיקו והחל לומד סעיף אחר סעיף. כשראה כן רבי סלמאן מוצפי, נגש אל האופה, וביקשו להזמין מיד את מרן ז"ל לאפות את מנת חלקו, כדי שימהר לשוב ללימודו. ואמר רבי סלמאן בזו הלשון: "התפעלתי ונחרדתי ממש משלוש מעלות שראיתי בו, האחת, שעם כל גדולתו וידענותו, חוזר ומשנן עשרות פעמים את דברי השלחן ערוך. השנית, שגם בערב פסח לוקח עמו את השלחן ערוך לכל מקום. והשלישית, שבתוך כל ההמולה והרעש, הפיח והעשן, מנתק עצמו מן הסביבה ושוקע בלימודו. בודאי שאדם כזה ראוי להיות גדול הדור".