שאלה: בבית הכנסת שלנו הנהיגו לומר בכל יום מימי חודש אלול את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" לאחר תפלת שחרית. ויש טוענים שזהו מנהג האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו כן. כיצד באמת נכון לנהוג?
כתב בספר מטה אפרים (סימן תקפא), "נוהגים במדינות אלו, לומר בכל יום מראש חודש אלול עד יום הכפורים, אחר גמר התפלה, בוקר וערב, את המזמור לדוד ה' אורי וישעי, ומנהגינו לאומרו עד יום שמיני עצרת". וכן הובא עוד בדברי הפוסקים, בשם סידור רבינו האר"י, שיש לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בכל יום עד ליום שמחת תורה. וכתב שם, שהאומר מזמור זה מראש חודש אלול ואילך, מובטח לו שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ובמשפטו יצא זכאי לחיים טובים ולשלום.
ואף על פי שמנהג זה נהגו בו בעיקר האשכנזים, מכל מקום גם הגאון מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (בסוף סנסן ליאיר) כתב שיש לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" עד מוצאי יום הכפורים, וכן יש לאומרו ביום הושענא רבה. וכתב שכן המנהג בעיר הקודש חברון.
והרה"ג רבי יעקב רקח בספר שערי תפלה כתב בשם הגאון מהר"ח הכהן בספר שערי רחמים, שכל האומר את המזמור הזה מראש חודש אלול עד שמחת תורה, אפילו אם נגזרה עליו חס ושלום גזרה רעה, יכולה אמירתו לבטלה, ומבטלים מעליו כל גזרות קשות ורעות, ומעביר מעליו כל המקטרגים והמשטינים.
לכן, מה שהנהיגו בכמה בתי כנסת לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בימים אלה, הוא מנהג יפה, ואף על פי שאין לנהוג כן בתורת חיוב, מכל מקום הוא מנהג נכון ויש לו יסוד בהררי קודש.
וכתב בשו"ת שבט הלוי חלק עשירי (סימן סז), שאומרים את המזמור עד ליום הושענא רבה, ובחוץ לארץ אומרים אותו גם ביום שמיני עצרת.
אמנם עיקר התועלת הנמשכת לאדם בימים הללו ובכל ימות השנה, אינה מכח מעשים יחידים, יהי כוחם גדול ככל שיהיה, כי עיקר תכלית הימים הללו, היא שיעורר האדם את עצמו לחזור בתשובה שלימה, ובפרט בעת אמירת הסליחות, כי חובה קדושה מוטלת על כל אדם, לתת אל לבו לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלמה, ולהוסיף מצוות ומעשים טובים בהתקרבו ליום הדין, שאז שוקלים את הזכויות והחובות של כל אדם. (עיין חזון עובדיה עמוד כג והלאה). ונזכה לחזור בתשובה שלימה, ותקובל תפילותינו ברצון.
