שנינו במסכת אבות (פרק ה משנה יח), "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". והקשו התוספות (יבמות קט:), שהדבר תמוה, הרי אלישע, רבו של רבי מאיר, זיכה את הרבים, שהרי לימד תורה את רבי מאיר, ועם כל זה יצא לתרבות רעה עד שהיו קוראים לו "אלישע אחר". ואם כן כיצד אנו אומרים שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו?
והסבירו התוספות, שאם המזכה את הרבים היה רע מעיקרו, עוד לפני שזיכה את הרבים, הרי אז יתכן שיבוא חטא על ידו, ולכן אלישע אמנם חטא, כי עוד מנעוריו, היה רגיל לזמר שירים יווניים, והיה נושא עמו תמיד ספרי מינים שהיו נושרים מחיקו, ולכן אף על פי שהיה גדול בתורה ובזכוי הרבים, עם כל זה באו חטאים על ידו.
אולם הרב עיון יעקב הסביר באופן אחר, שבאמת מה שאמרו שאין חטא בא על ידו, זהו דוקא לגבי חטא בשוגג, שזכות זכוי הרבים מגנה על מזכה הרבים שלא יבוא חטא על ידו, מה שאין כן אם הוא מתכוין לחטוא, הרי אז לא שומרים עליו מן השמים, ובודאי שהבחירה ביד כל אדם אם לחטוא או להיות עבד נאמן לה'.
ובספר ענף יוסף (ה"ד בענף עץ אבות עמוד שע), כתב, שמה שאמרו שאין חטא בא על ידו, זהו דוקא שמזכה הרבים, שמלמד אחרים, והם הולכים ומקיימים מצוות, וגם הוא עצמו מקיים את המצוות, אבל אם הוא מלמד אחרים, ואינו מקיים בעצמו, בודאי שעליו לא אמרו כלום, וחטאים רבים באים על ידו, אף על פי שעוסק כל ימיו בתורה.
וכן כתב מרן החיד"א בספר דברים אחדים (דרוש כב), שבודאי שאסור לאדם ללמוד תורה ולהמנע מתפלה וקריאת שמע, כי ענוש יענש על זאת. והביא מעשה נורא שהיה באחד מתלמידיו של הרמב"ן, שהיה לומד בשקידה מופלגת סמוך לשלחנו, ומבטל קריאת שמע ותפלה, מפני שהיה עוסק בהתמדה גדולה בתורה. והרמב"ן היה מעיר לו על כך, והוא לא שמע בקול רבו. עד שנזדמן שאותו תלמיד לא היה בביתו, ונכנס גוי פרש רוכב על סוסו, וראה את בתו של אותו תלמיד, והתעלל בה על שלחן הספרים של אותו תלמיד, במקום שהיה תמיד עוסק בתורה. וכשראה כן התלמיד התאבל מאד. אמר לו הרמב"ן, הלא הזהרתיך שזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, ואילו היית מתפלל בכוונה ומבקש שיצילינו ה' מאדם רע, היית ניצול מן הצרה הזו. ולא שמעת בקולי. ישמע חכם ויוסף לקח.
