אתמול, הבאנו את המעשה שנזכר בגמרא במסכת שבת, שניצלה בתו של רבי עקיבא מגזירת מיתה, על ידי זכות הצדקה.
ומעשה באברך חסיד אחד, שהיה מחסידיו ומקורביו של הסבא קדישא רבי אריה לייב משפולי, והאברך היה חשוך בנים, שישב עם אשתו יותר מעשר שנים ולא זכו לפרי בטן. והיה מיצר על כך מאד, ובכל פעם שהיה נוסע לרבו הצדיק, היה מתחנן לפניו שיתפלל עליו להשם יתברך שיפקדהו בזרע של קיימא. הרב הצדיק היה דוחהו בלך ושוב, באומרו שכבר אמרו חז"ל (ברכות סד.), כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, והנדחה מפני שעה שעה נדחית מפניו. אולם אשתו של האברך היתה טוענת בפניו, מה תועלת יש לי במה שאתה עוזב אותי לבדי בימי החגים ונוסע אל הרבי הצדיק, אם הוא אינו מבטיח לך שנזכה לפרי בטן? וכך המשיכה האשה לבכות בפני האברך, עד כי גמר בדעתו, שהפעם בנסיעתו הקרובה, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שרבו יבטיח לו שיזכה לפרי בטן. (וידוע לנו על כמה מעשים שהיו אצל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאנשים הפצירו בפניו בבכיות שיבטיח איזה דבר, והיה מתחמק מאד מלהבטיח, ואומר שאינו יכול להבטיח, אבל אחרי הפצרות רבות עד בוש, הבטיח, ואמנם נתקיימה הבטחתו באופן מופלא).
והנה בבואו אל הרבי מצא אותו דבוק ברעיוניו ביחוד ה', והתחיל האברך להפציר בו שיתפלל לה' שיחון אותו בבן זכר, והרבי היה דוחהו כדרכו, באומרו, כעת אני עסוק בכללות ישראל ולא אפנה עצמי אל הפרט! והאברך ממשיך בהפצרותיו ואמר, לא אזוז מכאן עד שהרבי יגזור אומר שאפקד בבן זכר! ויחר אפו של הסבא משפולי, ובקוצפו על האברך שהטרידו הרבה, אמר, "הנני נשבע בשבועת התורה שלא יהיו לך בנים מפני שאתה דוחק את השעה"! הלך האברך לביתו שבור ורצוץ, וכמעט אמר נואש שלא יהיה לו פרי בטן. סיפר לאשתו את הנעשה ובכו הרבה בדמעות שליש, כי אמרו, בודאי שדברי הרבי הצדיק יעשו רושם בשמים, ולא נשארה תקוה שה' יתברך יחון אותם בפרי בטן.
לימים פנה האברך החסיד לרגל מסחרו, יחד עם רעייתו לעיר קוריץ, ויהי איש מצליח, והתעשר מאד, והרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ תלמיד רבי ישראל בעל שם טוב, היה חי באותה עיר בעניות גדולה, כי היה שקדן עצום בתורה, ויט שכמו לסבול עול התורה יומם ולילה וביתו ריק מכל. והימים ימי ניסן, וימי חג הפסח קרבים ובאים, ולרש אין כל. לא יין ולא מצה ומרור וכל צרכי החג.
ויוודע הדבר לאברך החסיד, וילך לביתו של הרב הצדיק רבי פנחס, ויראה במו עיניו כי באמת ביתו ריק מכל. שאל את הרבנית, אשתו של רבי פנחס על מצבה, ענתה לו הרבנית, אין בביתי אפילו פרוטה אחת, ומאין יבוא עזרי? אמר לה האברך, אל תדאגי, "עלי כל מחסורכם", רק בבקשה ממך, אל תודיעי לרב הצדיק שום דבר, ותשאירי את הדברים בסוד, ואני מבקש רשות להתארח בביתכם בליל הסדר. ותעש כן הרבנית.
כשהגיע ערב פסח, היה הרב הצדיק בצער גדול, בראותו כי אין לו שום דבר מצרכי החג, הלך במר נפשו לבית המדרש ושם את מעייניו בתורה הקדושה, ובטח בה' שלא יעזוב את חסידיו. וכל הזמן ההוא היה רבי פנחס תמה לעצמו, כיצד הרבנית נותנת לו מנוחה, ומשאירה אותו באהבת התורה, אך לא שאל אותה מאומה, כי בתורת ה' חפצו.
והנה האברך החסיד שהיה מופלג בעושר, הכין מצה ומרור ויין לו ולרעייתו ולבני משפחת הצדיק, והובילם אל בית הצדיק בערב חג הפסח. גם הביא לכבוד הצדיק בגדים נאים לו ולרעייתו, והחליף את כל כלי הבית וכלי המטה למיטות נאות ומצעות של משי ורקמה. והדליק נרות גדולים ויפים להרבות אורה בביתו של רבי פנחס. ויהי בלילה, הוא ליל שימורים, כשבא רבי פנחס אל ביתו, הופתע מאד לראות כי כל ביתו נתמלא אורה, ועל השלחן יין ומצות ומרורים וכל צרכי הפסח. שאל את הרבנית מאין כל אלה? סיפרה לו הרבנית כל מה שעשה האברך החסיד, והראתה לו גם את המטה והבגדים היפים אשר הביא לכבוד החג.
מיד בא האורח האברך החסיד, ובאין אומר ודברים, התחיל רבי פנחס בעריכת הסדר, ואמר את הקידוש, ושתו כולם יחד בהסיבה, והגיעו לאמירת ההגדה, ולסיפור יציאת מצרים, והאברך החסיד החריש ולא דיבר מאומה, רק היה מקשיב ושומע איך הרב הצדיק כשהוא שמח וטוב לב, מספר ביציאת מצרים ועל הנסים שעשה ה' יתברך לעם ישראל. כשהגיעו לסעודה, אחר אכילת המצה והמרור, הוציאה הרבנית מאכלי בשר לכבוד החג, וכטוב לבו של רבי פנחס, אמר לאברך, הנה חרדת עלינו אל כל החרדה הגדולה הזאת, כל כך כיבדת אותנו ושימחת אותנו, אמור לי, מה שאלתך ממני ותעש! סיפר לו האברך על מצוקתו כי הוא חשוך בנים, ולצערו בפנותו אל הסבא קדישא משפולי, והפציר בו מאד, חרה אפו עליו, ונשבע לו שלא יהיו לו בנים. ויתחנן לפני רבי פנחס לבטל את הגזרה שגזר הסבא משפולי, ולהתפלל לה' שיפקדהו בפרי בטן. כשמוע רבי פנחס את הדברים, קם ונשבע לאמור, "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע בשבועת התורה שעוד השנה תזכה להפקד מאשתך בבן זכר"!
כאשר אמר כן רבי פנחס, נעשה רעש גדול בשמים, כי לפניהם עמדו שתי שבועות, זו נגד זו, שבועתו של רבי פנחס מקוריץ, מול שבועתו של הסבא משפולי, ולבסוף בדקו בספרן של צדיקים, ומצאו כי רבי פנחס מקוריץ, כל ימי חייו, לא נשבע אפילו על דבר שהוא אמת, ולכן פסקו לקיים את שבועתו, ובאותה השנה נפקד אותו אברך ואשתו בבן זכר.
את כל הסיפור הנ"ל סיפר הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין, והובא בספר דרך הנשר (עמוד נא). ומכאן נלמד מה גדולה מצות הצדקה ברוחב לב ובעין יפה, כמעשה האברך החסיד הנ"ל, שזכה לשכר טוב, בהפקדו בבן זכר באותה שנה, ששימח בה בליל שימורים את הרב הצדיק, בצדקתו ובתרומת ידו, ובתבונות כפיו. "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם". (ישעיה, לב. ראה בענף עץ אבות עמוד קיא).