במסכת שבת (דף קנו:), אמרו, מעשה ברבי עקיבא שהיתה לו בת, ואמרו לו האיצטגנינים החוזים בכוכבים, שלפי מערכת הכוכבים והמזלות, הם רואים שביום כלולותיה של אותה בת, יכיש אותה נחש ותמות, והיה רבי עקיבא דואג על זה מאד.
בליל כלולותיה, כשנכנסה הכלה לחדרה, הוציאה את המכבנה, שהיא סיכה של זהב שבראשה, ותחבה אותה בין הלבנים שבקיר של החדר. נזדמן, שהיה שם נחש ארסי שהיה אורב לה, וכשהיא תחבה את הסיכה של זהב, ננעצה הסיכה בעינו של הנחש, ואז פרפר הנחש ומת.
למחרת בבוקר, בא רבי עקיבא לשאול בשלומה של בתו. תיכף היא קמה להתלבש, וכשהוציאה את הסיכה, נסרך הנחש שהיה כבר מת ויצא עם הסיכה, ונודע הנס שאירע לה בהשגחת ה' יתברך. אמר לה רבי עקיבא, בתי, הגידי לי מה מעשה טוב עשית? אמרה לו, אמש באמצע סעודת החתונה שלי בבית המשתה, הבחנתי בעני אחד שבא לשם, ואתה אבא, היית עסוק וטרוד עם האורחים הרבים והחשובים שהגיעו, וראיתי שאין מי שישים לב לעני ההוא. קמתי מן החופה, והגשתי לו את ארוחת הסעודה אשר לי, והאכלתיו. אמר לה רבי עקיבא, אשרייך! מצוה גדולה עשית! והיא שהגינה עלייך לבטל את הגזירה שהיתה עליך.
יצא רבי עקיבא ודרש, "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", לא ממיתה משונה בלבד, אלא מעצם המיתה עצמה, כמו שנאמר, רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא "חַיִּים" צְדָקָה וְכָבוֹד.
ויש לדעת, כי כל המצוות כולן, מגינות על עושיהן. אולם לאחר זמן מה, זכות המצוה נחלשת ואינה מגינה כל כך. וכן כתבו התוספות במסכת בבא בתרא (דף ט:), שאפילו זכות המצוה של מתן בסתר, גם כן יש לה קצבה וגבול, ואינה מגינה על האדם כל ימי חייו. אולם כתב רבינו האר"י (נגיד ומצוה דף יא.), שכל המצוות שהאדם עושה, נרשמת זכות המצוה על מצחו באות אחת מתוך אותיות האל"ף בי"ת. ואותה אות מאירה זמן מה במצחו של בעל אותה המצוה. אף תיכף היא נבלעת במצחו ומסתלקת, ורק שכר המצוה שמור לחיי העולם הבא. אבל הנותן צדקה לעניים, האות "צ" מאירה במצחו כל אותו שבוע, ואינה נבלעת כשאר האותיות של שאר המצוות, ולפיכך זכות מצות הצדקה מגינה על האדם אפילו בזמן שאינו עסוק בה.
