השנה (שנת תשפ"ב), יחול ליל פסח בליל שבת. והנה בכל ליל שבת, לאחר תפלת ערבית בבית הכנסת, עומד השליח ציבור ולאחר אמירת "ויכולו השמים והארץ", מברך את ברכת "מעין שבע", שהיא כעין חזרה על תפלת הלחש שאמרו כל הציבור.
ובגמרא במסכת שבת (דף כד.) ובדברי רבותינו הראשונים שם, מבואר כי לא תיקנו רבותינו לומר בכל שבת את ברכת "מעין שבע", אלא מפני הסכנה, שישנם אנשים המתאחרים בבית הכנסת, ויש לחוש שמא בחזרתם לבתיהם, יזיקום המזיקים. לכן תקנו רבותינו שיברכו ברכה מעין שבע, והקהל כולו יתעכב עוד מעט בבית הכנסת, וישובו כולם יחדיו אל העיר. ועל כן יש לדון בליל פסח, שהוא לילה המשומר מן המזיקים, האם תיקנו רבותינו לומר ברכה זו, או לא.
ואלו עיקר דברי הטור (סימן תפז): "כתב בעל העיטור בשם רבינו נסים ז"ל, שכשחל פסח בשבת, אין אומרים ברכה מעין שבע, שנתקנה בשביל המאחרים בבית הכנסת שלא יזיקום המזיקים, ובליל פסח אין לחוש לכך, כי ליל פסח ליל שמורים הוא". עד כאן. וכתב מרן הבית יוסף, ש"עכשיו פשט המנהג שלא לאמרו". וכן פסק בשלחן ערוך "ואין אומרים ברכה מעין שבע". וכן כתבו רוב ככל רבותינו הראשונים, שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת.
ומפני כן פסקו כל רבותינו גדולי הפוסקים, שאין לברך ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת.
אולם דבר חדש השמיענו בזה הגאון המקובל מהר"ש שרעבי, בספרו נהר שלום (דף נח ע"ב), שמאחר וברכת מעין שבע הוזכרה בפירוש בתלמוד, ולא מצאנו בדברי חז"ל שחילקו בברכה זו ואמרו שאין לאמרה בליל פסח. הלכך, יש לאמרה בליל פסח שחל להיות בשבת. ומה שכתבו הראשונים שאין לאמרה, הוא מסברא בלבד. ומבואר שבא הרש"ש לחלוק על דברי רבותינו הראשונים מכח סברתו הפשטית, שמאחר ובש"ס לא נתבאר שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח, ממילא יש לאמרה.
גם הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו שו"ת לב חיים (ח"ב סימן צה), הביא דברי רבינו הרש"ש, ותמה על כל רבותינו הראשונים, כיצד לא דקדקו מלשון הש"ס שיש לאמרה בכל ליל בשבת, וכדברי הרש"ש. ואף שהביא דברי כמה אחרונים שדחו דברי הרש"ש בזה על פי הפשט ועל פי הסוד, בכל זאת העלה שאם הרש"ש הורה כן, ודאי כן הוא על פי הסוד, כי הרב הרש"ש "היה גדול בנגלה ויותר ויותר בנסתר, שהיה רב גדול ומפורסם בקבלה עד שכמעט אמרו עליו כי קבלה בידם מה שהבטיח רבינו האר"י בעת סילוקו, שאם תזכו אבוא אליכם פעם אחרת, נתקיים הבטחתו זאת בהרב מהר"ש ז"ל, ומי הוא זה ואיזהו אשר יחלוק עליו".
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בתשובתו בשו"ת יביע אומר חלק שני (סימן כה), דחה את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י מן ההלכה, וכתב שאף גדולי המקובלים חסידי בית אל, ובראשם הגאון מהר"י אלגאזי (אביו של המהרי"ט אלגאזי), פסקו בפשיטות שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. וכדברי מרן השלחן ערוך. וכן רבינו מרן החיד"א שהיה קשור בעבותות בחבורת המקובלים שבדורו, כתב שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. ואף כי גדול רבינו הרש"ש מאד, מכל מקום תורתינו הקדושה "לא בשמים היא", ואין לזוז מפסק מרן השלחן ערוך והפוסקים כלל ועיקר.
וכשיצא לאור ספרו של מרן זצ"ל, בשנת התשט"ז, רעשו וגעשו כמה מחכמי ירושלים, ורבים מהמון העם, באומרם כי מרן זצ"ל לא יוכל לחלוק על דברי הרש"ש, ומרוב תוקף המחלוקת שעוררו עליו, גרמו לו צער עצום עד שנפל למשכב בחולי גדול, וכמעט לא יכול היה לשבת על ידי השלחן בליל הסדר.
כשראו כן גדולי רבני ירושלים, מיד עמדו לימין מרן זצ"ל, וביום חג הפסח בבוקר, בא לבקר בביתו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל עם עוד רבני פורת יוסף. גם הגאון רבי צבי פסח פראנק, הביע דעתו כי זכותו של מרן זצ"ל להורות כרצונו, כי באמת הצדק עמו, ומנהג רוב ככל עדות ישראל שלא לזוז מפסק מרן השלחן ערוך, ועל כן הצדק עמו. ובכל זאת עוד עמדו כמה לומדים בישיבות המקובלים, והביעו אמרה נחרצת כנגד מרן, והרבו בדברים קשים כגידים נגדו.
עד שעמד אחר מגדולי רבותינו המקובלים, הלא הוא הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל (אביו של ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי שלום הכהן שליט"א), שהיה בעצמו גדול המקובלים הספרדים, וראש ישיבת המקובלים "עוז והדר", והיה אחד מגדולי תלמידי רבינו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי", ואף הוא עמד לימין מרן זצ"ל, והצדיק את דבריו להלכה, ובזה שקטה הארץ. (והדברים סופרו בהרחבה בספר אביר הרועים חלק שני).
לכן להלכה, בשנה זו (תשפ"ב), אין לברך ברכת מעין שבע בבית הכנסת. ויאמרו רק "ויכולו" עד "אשר ברא אלהים לעשות".
ולאחר מכן אומרים את ה"הלל" בברכות.
