בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי מצות הצדקה.
אדם שהוא עבריין על אחת מכל מצוות התורה ואינו חוזר בתשובה, וכגון אדם שיודע על איסור גילוח בתער, ואף על פי כן הוא מגלח זקנו בתער, וכן אדם שמחלל שבת אף על פי שהוא יודע על איסור חילול שבת, אין מצוה לתת בידו צדקה. אבל מי שעובר על העוונות שבני אדם רבים נכשלים בהם, ואינם יודעים כל כך את חומרתם, עדיין מצוה לתת לו צדקה אם הוא זקוק לכך. ולמשל, אדם שנכשל מידי פעם בלשון הרע, שלצערינו ישנם הרבה אנשים שומרי מצוות שמתרשלים בכך, הרי שיש מצוה לתת להם צדקה.
נאמר בספר ירמיה (פרק יח) על אנשי ענתות הרשעים שרדפו את ירמיה הנביא, שביקש עליהם הנביא מאת ה': "וְאַתָּה ה', יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת, אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם, וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי, וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם". ובגמרא במסכת בבא קמא (טז:, ובב"ב ט:) פירשו רבותינו, מהו שנאמר " וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ", שאפילו בשעה שבאים הרשעים לעשות צדקה, ה' יכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא תהיה להם זכות של צדקה.
וביאור הדבר, שאם אדם נותן צדקה לאדם שאינו הגון, כגון שהוא עצמו רשע, או שאינו אדם ישר, ממילא לא נתקיימה בידו מצות צדקה, כי האדם צריך זכות מיוחדת בכדי לזכות במצוות הצדקה, שהיא מצוה גדולה מאד. ועל כן התפלל ירמיהו על אלו הרשעים, שאף אם יבאו לתת צדקה, לא תעלה בידם זכות זו, מפני שיכשלו ויתנו צדקה לבני אדם בלתי הגונים.
ובזמן הזה גם כן לצערינו הרב, חלק גדול מאד מן הצדקות שמנדבים אחינו בית ישראל לצדקה, הולך למטרות בלתי נכונות. כי מצויים הרבה אנשים בלתי הגונים שמבקשים צדקה ואינם זקוקים לכך. וכן ישנם כאלה הגובים כספי צדקה, ולוקחים לעצמם ארבעים ותשעה אחוזים ממה שאספו. ואחר כך משלמים עבור צרכי האכסניא שלהם, ומשלמים לנהג וכדומה, עד שלא נותר כמעט כלום לצדקה שלשמה התאמצו אנשים ותרמו מעות. ואמר לנו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי אותם שאוספים צדקות ונוהגים כך, כולם גזלנים, והוסיף כי הוא יודע שרבים נוהגים כן, ואף שהם רבים, גם הגזלנים רבים.
וידוע הדבר, כי בעיר הקודש ירושלים ת"ו, עד לפני כמאתיים שנה, לא היה ישוב אשכנזי מסודר. ורק הספרדים השתכנו בירושלים והיו עוסקים בתורה בתוככי ירושלים. ובימים ההם, היתה כל פרנסת בני ירושלים לקוחה מן הצדקה על ידי ה"כוללות", שהיו אוספים כספים בקהלות ישראל שבגולה, ומשלמים משכורות לבני ירושלים וחברון שהיו עוסקים בתורה.
ומתחילה, היו בירושלים יהודים אשכנזים וספרדים, והיו האשכנזים מתפרנסים מן הצדקות שנאספו בקהלות האשכנזים בחוץ לארץ, ואילו הספרדים התפרנסו ממה שנאסף בקהלות הספרדים.
וכתב הגאון יעב"ץ, כי מתחילה התקיים הישוב האשכנזי בצורה תקינה, כי בני אשכנז בארצותיהם, היו נדיבים מאד, ומסרו ביד הפרנסים סכומי כסף עצומים עבור יהודי ירושלים. אך השליחים, היו נוטלים לעצמם "עמלה" כך וכך אחוזים, והיו מוסרים את המעות לשליח שיקחם לארץ ישראל, ואף הוא היה נוטל "עמלה", והיו מוסרים את הכספים לגבאי, שאף הוא היה לוקח עמלה. עד כי יהודי ירושלים האשכנזים הגיעו לחרפת רעב, וברחו כולם בחזרה לגולה, והתייתמה ירושלים מבניה האשכנזים.
ומכאן נלמד, כמה רעים מעשיהם של אותם השליחים שעשו כן. ואף כי הם היו נחשבים למצדיקי הרבים, שאוספים כספים עבור העניים, אך באמת היו הם הגזלנים הגדולים ביותר, וכל זאת מפני הנהגתם המקולקלת, שלצערינו הרב רווחת גם בזמן הזה.
ומעשה נורא סיפר לנו אחד מגדולי החסידים המקובלים בדורינו, ששמע כן מפי תלמיד חכם ששמע את המעשה מפי הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. וכך היה המעשה, שאותו תלמיד חכם, דיבר עם רבי אריה לוין על התועלת שזוכה בה הנפטר על ידי כך שמספידים אותו בפטירתו. אמר לו רבי אריה לוין, כי הוא החליט לצוות לבניו שלא יספידוהו אחרי מותו. שאל אותו תלמיד חכם את רבי אריה, מדוע כבודו לא רוצה שיספידוהו? הרי המקובלים אומרים שהדבר מביא תועלת גדולה לנפטר. ענה לו רבי אריה, בוא ואספר לך מה שאירע עמי בימי מלחמת העולם הראשונה:
בירושלים שררה אז עניות נוראה, ורבים מבני ירושלים מתו מרעב פשוט כמשמעו. והנה, היה לי קרוב אחד בארצות הברית, לכן שלחתי אליו מכתב, שיעזור לי במעט כסף, כי בני ביתי הגיעו לחרפת רעב ממש, ואין לי דבר וחצי דבר להביא לפיהם. והנה מן היום ששלחתי את המכתב, עברו שלושה חודשים ולא הגיע תשובה מקרובי. ובאמת, שבתוך לבי כעסתי עליו מאד, כיצד הוא נוהג עמי באכזריות כזו? הלא כתבתי לו בפירוש כי אנו רעבים ללחם! והוא יושב על סיר הבשר באמריקה ומתעלם ממני!
והנה לאחר כמה ימים, קבלתי מכתב מקרובי, והייתי בטוח שיש בו מעט כסף עבורינו. והנה, לא רק שלא היה שם כסף, אלא שהמכתב כולו היה מלא בדברי ביקורת עלי, כיצד הנני חסר דרך ארץ, כי הוא (קרוב משפחתי) טען במכתבו שכבר שלח אלי כמה פעמים כספים, ואילו אני לא כתבתי לו שום מילת תודה או אישור על קבלת הכסף.
תיכף הבנתי כי יש דברים בגו, ופניתי למשרד הדואר, לשאול אם הגיע עבורי איזה מכתב. השיב לי הפקיד, כי אמנם הגיעו אלי כמה מכתבים מארצות הברית, אך הסדר הוא, שכל המכתבים שמכילים כסף ומגיעים מחוץ לארץ, הדואר מעביר אותם לגבאי הצדקה של העיר, שהוא יעביר את הכספים בצורה ישרה.
המשיך רבי אריה וסיפר: פניתי מיד לגבאי הצדקה, ושאלתי אותו, האם המכתבים שלי הגיעו אליך? השיב לי הגבאי, בודאי, הגיעו כמה מכתבים עבור הרב אריה לוין, אך לא אוכל להעבירם אליך, עד שאבדוק היטב כי אין בירושלים אריה לוין נוסף, כי אולי המכתב נשלח עבורו ולא עבורך. אמרתי לו, סיפר רבי אריה, שאני יודע כי אין בירושלים עוד אריה לוין, וגם אם יש, הנה מסור בבקשה את הכסף בידי, ואני אתן בידך שטר חוב שאני חייב לך את כל הכסף שתתן לי, כי אני זקוק לכסף בדחיפות, כי אין לי במה להאכיל את משפחתי. אך הגבאי נותר בשלו, סדר הוא סדר! אין מקום לפרוטקציות וחריגות מהנהלים, המתן בסבלנות עד שתקבל את שלך!
וכך עברו השעות והימים, עד כי בני הקטן, סיפר רבי אריה, החל לסבול מאד מהרעב בבית, עד שהלכה בטנו והתנפחה, והוא נפטר לבית עולמו בצער נורא.
לאחר תקופה, שכבר חלפה המלחמה, שמעתי כי אותו גבאי צדקה, נפטר, והחלטתי ללכת להלוויתו. והנה בבואי להלוויה, שמעתי איך שמספידים אותו, שהיה מסור לעם ישראל, וכל ימיו עסק בצדקה ובגמילות חסדים מתוך מסירות נפש. באותה שעה, הבטחתי לעצמי, כי לא אתן שיספידו אותי. עד כאן המעשה.
על כן צריך כל אדם להזהר מאד בימים אלו, להעביר את כספי הצדקה אך ורק לעניים מהוגנים ולגבאי צדקה צדיקים וישרים. ולשמחתינו כיום מצויים בכל מקום תלמידי חכמים ישרים ונאמנים, שניתן להעביר אליהם כספי צדקה, שהם יעבירו אותם לעניים אמתיים. ויש להזהר שלא להתרשל חלילה במצוות הצדקה מחמת חשש שמא העניים אינם אמתיים, וכל מי שמקמץ ידיו ואינו נותן צדקה, כאילו עובד עבודה זרה, כמו שדרשו בגמרא (ב"ב שם), אלא יש להעביר כראוי את כספי המעשר ושאר צדקות, לגופים נאמנים וישרים, ולמוסדות התורה הידועים, שברור שזקוקים לכספים אלו, ואינם נגזלים חלילה על ידי עסקנים חומדי ממון וליסטים.
