שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?
תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.
אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.
ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.
ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.
והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.
ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.
ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)
