שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים דרך הטלפון, או שצריך דוקא ללכת בעצמו ולבקר בעצמו אצל החולה?
תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את יסוד מצות ביקור חולים, שמטרתה לסעוד את החולה ולדאוג לו לכל צרכיו.
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי הדבר ברור, שעל ידי כך שאדם מבקר את החולה באופן אישי, הוא מתרשם ומתפעל יותר ממצבו של החולה, שאינה דומה שמיעה לראייה, ועל ידי זה הוא מתעורר לבקש מה' יתברך רחמים על החולה בכל לבו. וכן אמרו במסכת נדרים (מ.) כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה (או שיבריא ממצבו) וכל מי שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים.
כלומר, על ידי ביקורו מתעורר האדם לבקש רחמים על החולה, שהשם יתברך ישלח דברו הטוב וירפאהו, ויתן בלב הרופאים חכמה בינה ודעת לכלכל דבריהם במשפט להחיש לו רפואה שלימה, ושלא תצא תקלה מתחת ידיהם. וכמאמר הכתוב: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם". ואז בודאי שתפילתו קרובה יותר להתקבל, כמו שאמרו במסכת שבת (יב:) מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של החולה? שנאמר "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי". וטעמים אלה הזכירם הרמב"ן בספר תורת האדם בהקשר למצות ביקור חולים וסיים "הלכך, כל המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצוה".
וכבר כתבנו עוד מטעמי מצות ביקור חולים, שהם כדי שיעמוד המבקר מקרוב על מצבו של החולה בכדי לסייע לו בכל מה שנדרש לו וכיצא בזה, אשר כל זה לא שייך כל כך כאשר אינו מבקר את החולה באופן אישי ממש, אלא מסתפק בשאלה בשלומו דרך הטלפון.
לכן כתב מרן רבינו זצוק"ל (יחוה דעת ח"ג סימן פג), שאם יכול ללכת לבקר את החולה בעצמו, אינו יוצא ידי חובת המצוה בשלימותה על ידי הטלפון או על ידי מכתב, ואף אם ידוע לו שאין החולה זקוק לסיוע כל שהוא, וגם אינו זקוק לסיוע נפשי, מכל מקום הלא ביארנו שמעיקרי מצות ביקור חולים הוא שיתפלל עליו.
ואף על פי שבקשת הרחמים על החולה יכולה להיות אף שלא בפניו, כגון שעושים לו תפילת "מי שבירך" במנין של עשרה אנשים, שערכה של תפילה זו רב מאד, (שהרי במקום שנמצאים עשרה אנשים שמתפללים שורה השכינה, כמו שאמרו במסכת סנהדרין לט.). מכל מקום נראה שהתפילה בפני החולה (כלומר בסמוך אליו) יותר מקובלת, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (לד.) "המתפלל על החולה אינו צריך להזכיר את שמו שנאמר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". כלומר, כאשר התפלל משה רבינו עליו השלום על אחותו מרים שתתרפא מצרעתה, לא הזכיר את שמה בתפילתו. ואף על פי שבזוהר הקדוש אמרו שצריך להזכיר שמות בתפלה, כמו שאמר יעקב אבינו, "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו", מכל מקום הסביר המגן אברהם, שדוקא כשמתפלל בפני החולה, אינו צריך להזכיר שמו, אבל כשאינו מתפלל בפניו, צריך להזכיר שמו. ותפילה שאין בה הזכרת השם, כלומר תפילה שהיא בפני החולה, היא המעולה יותר, שכן לעיתים שם החולה הוא זה שגורם את החולי, והזכרת שמו מעוררת עליו את מידת הדין, ולכן לתפילה בפני החולה יש יתרון גדול שאינו קיים בתפילה שאינה בפניו.
לכן השואל לשלומו של החולה דרך הטלפון, אינו יכול לקיים מצות ביקור חולים בשלימותה, שהרי חלק ניכר מענינה של מצוה זו הוא התפילה בפני החולה שמסוגלת יותר להביא לרפואתו. וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטין ועוד.
אולם כאשר אנו דנים לגבי חולה במחלה מדבקת, כמו חולה קורונה, הרי שאינו יכול לבקר את החולה בעצמו, ולכן מוטב שיטלפן לחולה לחזקו ולאחל לו רפואה שלימה, שהרי סוף כל סוף אף באופן כזה מתקיימים חלקים ממצות ביקור חולים.
וכן ראינו בכמה מקרים אצל מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכאשר חלתה רעייתו הרבנית עליה השלום, אף על פי שהיתה מחוסרת הכרה במשך זמן רב, מכל מקום התפנה בכל יום מעיסוקיו, ובא לבקרה בכדי להתפלל עליה בפניה. וכאשר חלו אחרים מקרוביו ולא יכול היה לבקרם, הסתפק בכך שבירכם לרפואה שלימה באמצעות הטלפון.
ואף על פי שיש מי שכתב שאין לחשוש כל כך להדבקות כאשר נזהרים להתרחק וכדומה, מכל מקום מרן זצ"ל דחה דברי האומר כן, כי באמת שאפילו בספק פיקוח נפש עלינו ללכת לחומרא, ולא להקל בזה חס ושלום, וכן נהגו גדולי עולם בזמן המגיפות שהתרחשו בדורות הקודמים.
וכל אותם המזלזלים בענין הקורונה, הן בצורת התפילה והן בחתונות וכדומה, עתידים ליתן את הדין על מעשיהם, ופשוט וברור שהנהגה כזו עומדת בדיוק בנקודה ההפוכה מההנהגה הנכונה על פי דרכי תורתינו הקדושה, ואף אם נמצאים אי אלו רבנים חסידים ואנשי מעשה שהורו לנהוג כן, הרי הם בטלים במיעוטם כנגד רבותינו חכמי הש"ס וכל הפוסקים שהזהירו מאד מהתנהגות בלתי אחראית שכזו.