שאלה: האם יש מקום להקל ולהכנס לגבולות הר הבית בזמנינו?
תשובה: הר הבית, הוא ההר אשר עליו שכן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, עד שנחרבו, ועליו באו הישמעאלים המוסלמים ובנו מסגדים כידוע עד היום הזה, כי שועלים הלכו בו. חלק משטח ההר הוא שטח בית המקדש ממש, וחלקו הוא שטח "הר הבית".
מקום המקדש בזמנינו
והנה ידוע כי קדושת בית המקדש רבה היא, ואסור לאדם שהוא "טמא מת" להכנס לבית המקדש. ונזכיר את דברי הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה הי"ד) לגבי קדושת מקום המקדש בזמנינו:
"קדושה ראשונה שקידש שלמה את בית המקדש ואת ירושלים, קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (כלומר, הקדושה אינה פוסקת לעולם), אף על פי שהיא חריבה". וממשיך הרמב"ם ומסביר את דבריו:
"וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם, שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשַׁתָּן לָעֲתִיד לָבוֹא? לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם הִיא מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם"' וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין, בִּקְדֻשָּׁתָן הֶן עוֹמְדִים!"
למדנו אם כן בדברי הרמב"ם, שקדושת בית המקדש, שמחמתה אסור לטמאי מתים להכנס לשטחו, נותרה לעד ולעולם, ואינה בטלה אפילו בשעה שבית המקדש חרב ושמם.
ולפיכך בזמנינו, שכולנו טמאי מתים, שהרי אין בנו מי שלא נגע במי שנטמא ממת, אדם הנכנס לשטח בית המקדש, הרי הוא חייב כרת, וזו אחת מן העבירות החמורות שבתורה.
סברת הראב"ד
יש מפרשים, הסוברים בדעת הראב"ד, שאין איסור כרת בכניסה לשטח בית המקדש בזמן הזה. כי הראב"ד חלוק על דברי הרמב"ם בענין זה. אולם לענין הלכה, סברה זו היא דחויה מההלכה, וכן כתב רבינו הרדב"ז, שלהלכה בודאי שאנו פוסקים כדעת הרמב"ם ושאר הפוסקים האוסרים כניסה לשטח בית המקדש גם בזמן הזה, וכל הנכנס לשם חייב כרת. ובפרט שלדעת הרבה פוסקים גם הראב"ד סובר שיש בדבר איסור מן התורה, כמו שכתב הגאון הרא"יה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן צו).
שאר שטחי ההר
שאר שטחי הר הבית, שאינם מקום המקדש ממש, אינם אסורים בכניסה לטמאי מתים, כמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ד), "טמא מת, ואפילו המת עצמו, מותרים להכנס להר הבית". ולפיכך דנו כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, האם יש אופן להתיר כניסה לשטחים מסויימים בהר הבית.
גם מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו שו"ת יביע אומר חלק חמישי (יורה דעה סימן כו) ובספרו חזון עובדיה (תעניות עמוד תנד), ושם דן באורך וברוחב, והביא ראיות מדברי הפוסקים, שמעשה אין אנו בקיאים בזמן הזה לדעת היכן הוא מקום המקדש בדיוק, ולפיכך רוב ככל שטח הר הבית נמצא בספק אם הוא מקום המקדש.
ובתוך דבריו הביא מרן זצ"ל את לשון הגאון רבי דוד מקרלין בשו"ת שאילת דוד (בקונט' דרישת ציון וירושלים די"ד סע"ג), שכתב, שאי אפשר לנו בשום פנים לכוין מקום המזבח, ויש לחוש בזה באיסור כרת. ולכן בודאי שיש להתרחק ולהשמר שלא להכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה ולצורך מצוה, ובפרט שעל ידי כך שיבואו להקל ולהכנס לשטח ההר, יבאו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו גדולי הדור בכל תוקף לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להכנס לשטח הר הבית, עד כי יבא שילה, שאז יקויים בנו, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", והסכימו על האיסור בזה כמעט כל גאוני ירושלים בזמנים ההם.
איסור טומאה היוצאת מגופו
אנשים הטמאים בטומאות אחרות, כמו טומאת נדה, יולדת, בעל קרי ועוד טומאות רבות ונפוצות, אסורים בכניסה לכל שטח הר הבית, ולא רק לשטח מקום המקדש, (אלא לאחר טבילה, והמתנה של יום או שלושה או ארבעה ימים, ואנשים כלל אינם מודעים לדינים הללו בזמן הזה). לפיכך, הנהגת היתר בעלייה להר הבית, גורמת למכשלה, שבאים אנשים ונשים להר הבית, כשהם טמאים בטומאות הללו. וכמובן שאנו לא יכולים להרחיב ולהסביר את כל צדדי האיסור בדבר.
ולסיכום: איסור העליה להר הבית הוא איסור ברור, שהסכימו עליו גאוני ארץ ישראל בדורות האחרונים מכל החוגים, ויש בדבר ספק איסור כרת, וגם גורם לכמה מכשלות חמורות העלולות לגרום לתרעומת ח"ו על ישראל.
ומאחר ואנו מאמינים בני מאמינים בקדושת התורה, ובקדושת חכמיה, אשר זיכנו ה' לחסות בצל כנפיהם, הדבר ברור כי דבר ה' אמת היה בפיהם, ולא לרצון יהיו לפניו יתברך, מעשיהם ותפלותיהם של אותם העוברים על הוראתם שבקדושה, ואך לתועבה תחשב תפילתם על פני ההר, כי עליהם הכתוב אומר, "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?".