בהלכות הקודמות ביארנו כי פירות הגדלים בשנת השמיטה, וכן ירקות הנלקטים בשנת השמיטה (ושנה זו תשפ"ב, היא שנת שמיטה), בשדות של יהודים בארץ ישראל, הרי הם קדושים בקדושת שביעית. (ובהמשך נסביר את משמעותה של קדושה זו). והסברנו, כי מצויים למכירה בשווקים ובחנויות העומדים תחת השגחת מערכת כשרות אחראית, כמה סוגים של פירות בשנה זו, וכעת נפרט יותר בעניין זה.
יבול שנה ששית
הסוג הראשון, הוא תוצרת חקלאית משנה שישית, כלומר פירות וירקות שנשמרו בתנאים טובים לפני שנתקדשו בקדושת שביעית, וכן פירות אילן שגידולם (חניטתם) היה בשנה השישית, ולכן אין בהם קדושת שביעית אף אם הם נלקטו בשנה זו. (ואין המקום להרחיב מה נקרא תחילת הגידול לעניין זה). פירות אלו שיש עליהם תעודת כשרות, המעידה שהפרישו מהם תרומות ומעשרות וכדומה, מותרים באכילה כבכל השנים, ואין בהם חשש כלל.
יבול חוץ לארץ
הסוג השני של תוצרת חקלאית כשרה הנמכרת בשנה זו, הוא מיבול חוץ לארץ, אשר אין בו קדושת שביעית כלל, כי אין השביעית נוהגת אלא בארץ ישראל (ובסוריה). ותוצרת זו, מחוץ לארץ, מותרת כבכל השנים, כי אין בה שום קדושה כלל.
יבול נכרי
הסוג השלישי, הוא תוצרת מיבול נכרי, כלומר מקרקעות של גויים בארץ ישראל (בעיקר מישובים ערבים), שכפי שביארנו כבר, אין בהם קדושת שביעית כלל, על פי דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.
היתר המכירה
הסוג הרביעי, הוא פירות מהיתר המכירה, בדרך כלל בהשגחת הרבנות המקומית, שכפי שביארנו אין בהם קדושת שביעית, כדין פירות מיבול נכרי, אלא שהמחמיר במקום שאפשר, שלא לקנות פירות מהיתר המכירה, תבא עליו ברכה. אך מעיקר הדין, ובפרט במקום צורך, פירות אלה מותרים ואין בהם קדושת שביעית.
וכבר כתבנו שעל פי הוראתו בקדושה של מרן רבינו הקדוש זצ"ל, הורינו שכאשר מחירי הפירות והירקות הכשרים למהדרין מופקעים, יש לקנות לכתחילה מהיתר המכירה, בלי שום פקפוק. ואף שיש מחמירים בזה מאד, העיקר להלכה כדעתם של גאוני הספרדים קדושי עליון שהיקלו במכירה כמו שנתבאר.
אוצר בית דין
הסוג החמישי, הוא פירות של "אוצר בית דין". פירות אלו נפוצים במיוחד במקומות שבהם מתגוררים הרבה שומרי תורה ומצוות. וכן מצויים יינות שהם של אוצר בית דין.
ומהו אוצר בית דין? נאמר בתורה, (שמות פרק כג) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", כלומר, שחייב אדם להפקיר את כל היבול אשר גדל בשדהו בשנת השמיטה, ואסור לאדם לנעול את שדהו בשנת השמיטה למנוע מאחרים לבא ללקוט את הפירות, אלא עליו לאפשר לכל מי שיחפוץ בכך, לבא וללקט את הפירות. ואמנם, בתקופה שלאחר חורבן בית שני, ראו חכמי ישראל, שהיו אנשים רשעים הסוחרים בפירות שביעית, והיו בוזזים את כל היבול הגדל בשדות שביעית על מנת למכרו אחר כך בכסף מלא בשוק.
לפיכך תקנו שיהיו שלוחי בית דין יושבים על פתחי העיירות, וכל מי שהיה בא לצאת עם פירות בידו, היו נוטלים ממנו את כל הפירות שהביא, ולא היו משאירים בידו אלא מזון שלש סעודות, והשאר, היו מכניסים אותו לתוך אוצר (מחסנים) שבעיר, והיו מחלקים את אותם הפירות בערבי שבתות, לכל אדם לפי גודל משפחתו. לפי שאסור לסחור, כלומר למכור, פירות הקדושים בקדושת שביעית, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו רבותינו, "לאכלה - ולא לסחורה".
וכשנוטלים תשלום עבור פירות אלו, אין זה בעבור פירות השביעית, שהרי אסור לסחור בהם, אלא בעבור הטרחה של הפועלים המלקטים את הפירות, ובעבור שאר העלויות הנגרמות כתוצאה מאופן חלוקה זו. ועל כן אין לגבות בעבור פירות אלו מחיר מופקע, שנראה הדבר כסחורה בפירות שביעית.
ומן האמור מבואר, שמי שירצה לקנות פירות כאלה שהם מאוצר בית דין, חייב לשמור פירות אלו בקדושת שביעית. ובהלכה הבאה נבאר אם ירצה ה', איך יש לנהוג בפירות הקדושים בקדושת שביעית, מה אסור ומה מותר לעשות בהם.
