ההלכה היום ארוכה מן הרגיל, מפני שברובה היא עוסקת בסיפור דברים בלבד. וכבר דיברנו בענין זה לפני כשבע שנים, בשנת השמיטה הקודמת, ועתה נחזור על הדברים בתוספת נופך.
בהלכה הקודמת ביארנו מהי "קדושת שביעית" החלה על פירות הגדלים בשנת השמיטה ועל ירקות הנלקטים בשנה זו, שמחמת אותה הקדושה, אסור לגרום להפסד ולקלקול של הפירות, וכן אסור לסחור בהן, אלא באופנים מיוחדים כפי שיבואר. כמו כן כתבנו, שאסור לעשות מלאכות שונות לצורך עיבוד הקרקע ולהשבחת היבול הגדל בה בשנת השמיטה. וביארנו כי אין קדושת שביעית על יבול הגדל בקרקע של גוי, אלא אך ורק על יבול הגדל בקרקעות של יהודים.
מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שישנם יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד טעמים רבים, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד פירות וירקות, שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ"מהיתר המכירה") וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקצרה כפי שהתרחשו הדברים באמת.
בשנת תרמ"ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק), לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים, ולקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. כדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, שלא היו שומרי תורה ומצוות, והם היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, "מזכרת בתיה".
בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה תרמ"ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.
כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הגאון רבי נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ"ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי"ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו"ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר צרור המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כן הלכה למעשה.
עם הגאון רי"ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז'ל. אך עדיין חלק מן החקלאים ממושבת עקרון (שהיו אשכנזים), מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו"צ בוורשה). הגאונים הללו, איש איש בתורו, ערכו תשובות בעניין, ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ועל צבאם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.
אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ'יק (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז'ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו). ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.
ובדורות האחרונים, תיקן, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור "לא תחנם", שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. לעומתו קם הגאון הרידב"ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. לעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי"ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ"ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)
וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו), בספרו שו"ת ישועות מלכו סי' נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד, (כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.
והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שימשיכו במנהג המכירה, כמנהג הרבנות בכל השנים, כדי שלא יעבדו החקלאים את אדמתם באיסור ומטעמים אחרים. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה "וצויתי את ברכתי", ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.
ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו הולכים אחר הוראות רוב הפוסקים, אשר מפיהם אנו חיים, והם הורו שיש להנהיג את היתר המכירה גם בזמן הזה. ובפרט למנהגינו הספרדים, שכאשר כתבנו, גאוני הספרדים היקלו בענין המכירה גם בלא שעת הדחק.
ומרן מופת דורינו, גאון הגאונים רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כחמישים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו"ת יביע אומר ח"י), ולא הניח זוית ופינה בעניין זה, והעלה שיש לערוך את המכירה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, כי היתר זה יסודתו בהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.
ובהלכה הבאה נוסיף עוד בענין זה.
