תשובה: בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס:) אמרו, משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין לבנות בית המסוייד ומכוייר (מצויר) כבנין המלכים, אלא כשמסייד בסיד משאיר אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלא סיד כנגד פתח הבית. כלומר, כאשר מסייד את הבית, צריך להשאיר כנגד פתח הבית שטח של אמה על אמה לא מסוייד כלל. לזכר חורבן הבית, שאם הוא חרב, איך נוכל אנו לבנות לעצמינו בית מושלם. ודין זה פסקוהו להלכה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ובספר שערי תשובה כתב, בדורות האלה היקלו בזה, וחזרו והיקלו עד שכמעט נשכחה הלכה זו, ואין להם על מה שיסמוכו.
אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש סמך למנהג העולם להקל בנדון זה, על פי מה שכתב מרן בבית יוסף לשיטת הרמב"ם, שכל האיסור אינו אלא כשמסיידים בסיד בלבד, אבל אם מעורב בסיד גם חול או תבן, אין בכך איסור. וכעת נוהגים הכל שמעורב עם הסיד חול, ועל כן יש סמך למנהג רוב העולם שאינם משיירים אמה על אמה.
ומכל מקום נראה, שאם מכסה את הבית בטפטים, כמו שמקובל מאד בכמה מקומות, צריך לשייר אמה על אמה. שהרי לעניין טפטים אין סברא להקל כלל.
הקונה בית שהוא כבר מסוייד ומכוייר, אין מחייבים אותו לקלוף את אותו הסיד, משום שנעשה כן על ידי גוי, אבל אם היה הבית בחזקת ישראל שעשה כן נגד הדין, מחוייב לקלוף את אותו השטח להשאירו בלא סיד.
והנוהגים לצבוע בצבע שחור את אותו השטח המשוייר, לא יפה הם עושים, שהרי תקנת רבותינו הייתה, לשייר אותו שטח מוזנח לגמרי מבלי סיד או צבע.
מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל, שפעם ביקש מאחד ממקורביו שיעיר לו איזה הערה אם רואה שאינו נוהג כדין באיזה דבר. מיד הוכיחו הלה, שבביתו של הרב אין אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדין. ענה לו הרב, שכיון שקנה את ביתו כשכולו מסוייד כבר, הרי שאינו מחוייב לקלוף הסיד, כמו שביארנו, ומכל מקום בדרך חסידות, טיפס מיד על סולם וקילף את הסיד שעל הקיר בכדי להשאיר זכר לחורבן הבית.
