בהלכה הקודמת, הבאנו את דברי מרן השלחן ערוך שפסק, שמי שאוכל פחות מכזית פת, כלומר, פחות מעשרים ושבע גרם פת, אינו צריך ליטול את ידיו. (ושיעור עשרים ושבע גרם פת, יש לשערו באופן כזה, שאם יקח את הפת ויכניס אותה בדוחק בתוך בקבוק של תינוק, יהיה השיעור 27 סמ"ק. והוא בערך שיעור של שני שלישים מהחלק הרך שבפרוסת לחם. ויש להזהר שלא לאכול משקל פת שהוא גבולי, אלא יקח פחות משיעור זה, כדי שלא יכנס לספק).
כתב מרן הבית יוסף (סימן קנח) בשם הרוקח, שהאוכל פחות מ"כביצה" פת, יש להסתפק אם הוא חייב בנטילת ידיים. ולכן עליו ליטול את ידיו בלא ברכה.
כלומר, מאחר ויש ספק בידינו אם האוכל כביצה פת, (ולהלן נסביר כמה הוא שיעור "כביצה"), חייב ליטול את ידיו או אינו חייב ליטול את ידיו, לכן יש להורות שיטול ידיו, אבל לא יברך. כדי שלא יכנס לחשש "ברכה לבטלה".
ומרן הבית יוסף הסביר את הספק בזה. שהרי עיקר הטעם שהצריכו רבותינו ליטול ידיים לפני הסעודה, הוא כדי שהידיים לא יטמאו את האוכל. והוא ענין שהיה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים. וכלל גדול בידינו, שכל מאכל שאין בו שיעור כביצה, אינו מקבל טומאה. כלומר, מרוב שהוא קטן, אין בו שיעור שיוכל להטמא.
ולכן יש מקום לומר שלא חייבו חכמים ליטול ידיים על פת בפחות משיעור כביצה. אולם מצד שני יתכן שרבותינו לא חילקו בזה בין שיעור שהוא יותר מכביצה לשיעור שהוא פחות מכביצה.
לכן למעשה, גם מרן השלחן ערוך פסק, שמי שאוכל פת פחות משיעור כביצה, יטול את ידיו, אך לא יברך על הנטילה.
ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל דן בספרו הליכות עולם (ח"א עמוד שטז) כמה הוא שיעור כביצה לענין זה. ולהלכה העלה, שכל שאוכל כחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. (משום ששיעור כביצה הנוגע לעניננו הוא שיעור ביצה בלא קליפתה. שמשקלה פחות ממשקל ביצה בקליפתה).
ולסיכום: האוכל פחות מחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. ורק כשאוכל יותר מחמשים גרם פת, יטול ידיו בברכה.
