יחד עם כל אחינו בית ישראל, אנו אבלים על פטירתו של מרן אבינו מלכינו הגדול בענקים רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה. הרינו כפרת משכבו. שמלבד כל פעולותיו הנשגבות, גם המפעל הגדול של "הלכה יומית" נזקף לזכותו.
קשה עלינו הכתיבה בשעת צער זו. ובכל זאת נכתוב מעט מרחשי לבבינו, לאחר היום הנורא שהתרגש עלינו.
אמרו רבותינו בגמרא (ראש השנה יח:), "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". כלומר, קשה לנו יום סילוקו של הצדיק, כיום שבו נשרף בית המקדש. ובמדרש מובא, שיום זה קשה אף יותר מחורבן בית המקדש.
בנוהג שבעולם, כשנסתלקו מאיתנו גדולי הדורות, היינו צריכים לפרש פירושים שונים כדי לבאר את הדברים. מהי המשמעות הגדולה של פטירת הצדיקים? וכי עלה בדעתינו שהצדיקים יחיו לעולם? ובפרט אותם שכבר זכו לחיים ארוכים, ועברו כבר את ימות הזקנה, וכי עלה בדעתינו שיחיו לעולם.
אך באמת אצל מרן רבינו זצ"ל, אין כל קושי בהבנת הדברים. שכן לא נגזים אם נאמר, שבכל הדורות כולם, לא אירע אסון גדול כזה, כפטירתו של רבינו. שהרי בדורות הקודמים, כשנפטר איזה גדול, הניח אחריו כדוגמתו, משה נסתלק, הניח אחריו את יהושע, וכן הלאה, ועם כל ירידת הדורות, בכל זאת, נמצאה לכל הפחות דוגמא למעלת הגדול שנסתלק.
אבל בעוונותינו הרבים עתה, כשנסתלק מאיתנו אור עינינו, שהיה ענק בענקים, נותרנו יתומים ממש מבחינה רוחנית, ונתקיים בנו "שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו". אין אנו מצטערים רק על סילוקו של רבינו האהוב, אנו מצטערים על כללות מצבינו, שנותרנו בלעדיו, ואין לנו רועה נאמן, איש בעל נשמה עצומה כזו של רבינו.
מלבד גדולתו המופלאה של מרן בתורה, גדולה שבמידה מסויימת לא נמצא כמותה מאות בשנים, ועתה איבדנו אותה, הרי לקינו בכפליים. כי גם בהנהגתו המיוחדת, היה מרן זצ"ל יחיד בדורו. היה גדול בתורה, גדול בענווה, גדול באמונה, גדול בקדושה, עצום בשקידת התורה, למעלה משמונים וחמש שנה, היה שוקד בתורה בדבקות ובהשתוקקות, כאשר מדובר גם בזמנים ששקדנותו היתה מעל ומעבר ליכולת האנושית.
עוד לפני שחלה מרן זצ"ל את חוליו האחרון, כפי שנתפרסם, הוא לקה ב"שבץ מוחי" שגרם לו לשיתוק ביד שמאל (ודבר זה נגרם מדאגתו על הכלל). ובודאי כל אדם במצב כזה, ישקע בצער, כי איבד את ידו השמאלית. לא כן מרן זצ"ל, שכאשר שב לביתו מבית החולים יום למחרת האירוע, והוא כולו חלש, וזקוק לטיפולים שונים ומשונים, ישב לעסוק בתורה בשמחה ממש, מתוך מצב רוח טוב, ובהודאה לה' שלא נגרם לו נזק רציני יותר. וכך ישב ושקד כל ימי חייו, גם בזמן שאיבד את הראייה בעין אחת, ואת השמיעה באוזן אחת, ואת התחושה ביד אחת, ובכל זאת בזריזות ובחריצות ישב וכתב עוד ועוד, הגה בתורה וחידש בה, בשמחה וחדוה. אשרי הדור שהיה צדיק זה שרוי בתוכו, ואוי לו לדור שככה עלתה בימיו.
הרב זצ"ל, היה תקיף שבתקיפים מצד אחד, ומאידך גיסא, רך כקנה. כשהיה צורך להכות על קודקודה של השקפת עולם או דרך כל שהיא, הרי שמרן זצ"ל היה ניצב כארי שואג, ומתקומם ברוב עוז ותעצומות כנגד אותה השקפה. ומאידך גיסא, היה באמת ובתמים מיצר בצרתם של ישראל, ובצרתו של כל יחיד ויחיד. לא פעם ולא פעמיים ראינוהו יושב עם אנשים קשי יום, פשוטים שבפשוטים, ולעתים אף עם אנשים שאינם בריאים בנפשם, שומע צערם, ובוכה עמהם, ומשתתף בצערם, ומעתיר בתפלה עבורם.
כמה פעמים כשבאנו לפניו לבקשו שיברך איזה אדם השרוי במצוקה, תוך כדי דיבור נענה לנו, הלא אני מתפלל עליו בכל יום, ומיד היה נוקב בשמו ובשם אמו של הזקוק לישועה.
כל מי שזכה להכיר את מרן זצ"ל, תיכף היה חש, כי הוא עומד לפני אדם גדול. (וכאשר הטיב להסביר זאת אמש, נשיא מדינת ישראל, בדברים שנשא, כי אף הוא שאינו מוגדר אדם "דתי", בכל זאת הוא חש שמרן זצ"ל הוא אדם גדול. וכן ראינו אצל הרופאים בבית החולים, שרחשו למרן כבוד גדול, ונהגו עמו ממש בחרדת קודש, אף על פי שאינם מוגדרים "דתיים"). הגדלות הזו לצערינו, אינה עמנו עוד.
תפלותיו של מרן, שנבעו מלב אוהב לכללות ישראל, ושנתקבלו בשמים כעבד המתחטא לפני רבו, ברכותיו של מרן לכל חולה ולכל אשה עקרה, דברי העידוד שלו לשבורים ורצוצים, הצלת העגונות מכבלי העיגון במסירות נפש, כל אלה וכיוצא בהם, אינם עוד. איבדנו כלי חמדה, "וי להאי שופרא דבלי בארעא", (חבל על אותו יופי המתבלה בעפר).
אוי נא לנו כי הושברנו, יתומים היינו ואין אב, גדול כים שברנו! מי ירפא לנו?
אין לנו אלא לקבל על עצמינו, להמשיך וללכת בדרכי מרן זצ"ל, ללכת בדרכיו, להרבות תורה בישראל, ולהרבות בלימוד תורתו של מרן, ובקיום ההלכה לכל פרטיה כאשר הנחילנו רבינו. ובאורו של מרן, שהושפע עלינו, נזכה להשפיע שפע גדול על הדורות הבאים. עד ביאת משיח צדקינו ותחיית המתים במהרה בימינו אמן.
