הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג): "כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים, הם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ.
ואף על פי שזכינו בדור האחרון, לשוב אל ארץ קדשינו בצורה יחסית חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, וראשי האומות נוהגים כשליטים עליונים על ישראל, והצרות תוכפות יותר ויותר. ועל הכל, מבחינה רוחנית, שאנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.
ועל כל איש ואשה, להיות ערניים לענין הגלות, ולא להשאר שאננים, כי הימים הללו אינם ימים רגילים שמחוייבים אנו לנהוג בהם במנהגי אבלות בעל כרחינו, אלא בעצמותם הם ימי אבל, כי אנו דואבים ומצטערים על ההפסד הגדול בחורבן בית המקדש ובעיכוב הגאולה.
והיה מרן זצ"ל אומר דבר יקר מאד, שעל כל אדם לקרב את האבלות בימים הללו ללבו, ויותר ממה שאנו בוכים על מה שהיה לפני אלפיים שנה, אנו בוכים על מה שהיה בדורותינו, בזמן השואה הנוראה, והיה מעורר את הציבור לזכור את מליון הילדים המתוקים שנטבחו בימי השואה, וכן את כל ישראל שהתענו תחת המגף הנאצי, גם על זה עלינו לבכות! וכבר אמרו רבותינו, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.
דרגות האבלות בימים אלה, ושבוע שחל בו תשעה באב
במשך השבוע נבאר את דיני "בין המצרים" (ממה שכתבנו בשנים קודמות, ובתוספת נופך). ודינים אלו מחולקים. שמיום י"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, נוהגים מעט מנהגי אבלות. ומיום ראש חודש אב, מוסיפים על מנהגים אלה עוד מנהגים אחרים. ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות נוספים.
שבוע שחל בו תשעה באב בשנת התשפ"ב
בשנה זו (תשפ"ב), יחול יום תשעה באב ביום השבת, ולכן התענית נדחית ליום ראשון. לפיכך, למנהג הספרדים, אין לנו את דיני האבלות המיוחדים לשבוע שחל בו תשעה באב, כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנא). ורק האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה דינים כבר מראש חודש אב, וכמו שנבאר בעתו ובזמנו בעזרת ה'.
תיקון חצות
מכיון שימי "בין המצרים" הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים. (חצות היום, היינו, שמחלקים את הלילה, מהשקיעה עד הזריחה לשתים עשרה, והנקודה האמצעית, היא "חצות" הלילה, מלשון "מחצית", ובאותה השעה ביום, הוא זמן חצות היום. ובהרבה לוחות שנה מופיעה זמן חצות היום, או חצות הלילה, שהוא שווה לזמן חצות היום), ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו.
וכן נהג תמיד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבא עליהם ברכה.
ויש לציין שגם בשאר ימות השנה, טוב לומר תיקון חצות בכל לילה. וכאשר מרן זצ"ל היה אומר תיקון חצות, היה לוקח את הכרית ממיטתו, ומניחה על הרצפה, והיו עיניו זולגות דמעות בתחינתו על צרות כלל ישראל ועל איחור הגאולה.
ה' יזכינו לראות עין בעין בנחמת ציון ובנין ירושלים. אמן כן יאמר האל.
