ביארנו שיש מצוה מן התורה לקדש בליל שבת, ומדברי רבותינו למדנו שיש לקדש על כוס יין.
הכל חייבים בקידוש, ומכל מקום המנהג הוא שבעל הבית מקדש ומוציא את בני ביתו ידי חובת הקידוש, מדין "שומע כעונה", דהיינו שמי ששומע את הקידוש הרי הוא כמי שאומר את הקידוש בעצמו. לפיכך, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, (על פי דברי מהר"ש אבוהב בספרו דבר שמואל), שבשעה שהמקדש מזכיר שם ה' בברכות הקידוש, לא יענו אחריו בני הבית "ברוך הוא וברוך שמו", שכל ברכה שהשומעים יוצאים בה ידי חובה אין לענות ברוך הוא וברוך שמו. והטעם לזה שמכיון שהשומע הרי הוא כמו שמברך בעצמו, אם הוא מפסיק לענות "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת שם ה', נחשב כמי שמוסיף ומפסיק באמצע הברכה (כאילו אומר "ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו וכו') ומשנה מנוסח הברכה שקבעו רבותינו.
מכיון שכל בני הבית יוצאים ידי חובת הקידוש בשמיעתם אותו מפי המקדש, צריך שישימו ליבם היטב לשמוע ברכת הקידוש מתחילה ועד סוף מפי המקדש. וחייבים כל השומעים לכוין לצאת ידי חובת הקידוש, וכן צריך שיכוין המקדש להוציאם ידי חובה. (וכפי שהסברנו גם לענין קריאת המגילה בפורים).
אסור לטעום כלום מזמן שקיעת החמה בליל שבת עד שיקדש. ואפילו מים אסור לשתות עד שיקדש. (ואם קיבל עליו שבת מבעוד יום, אסור מיד לטעום עד שיקדש, אף על פי שעדיין לא שקעה החמה).
לפני הקידוש צריך שתהיה מפה פרוסה על השולחן, ויהיו מונחים עליה שתי החלות (או שני כיכרות לחם אחר) ואחר כך יש לפרוס על גבי החלות מפית אחרת. וזה זכר למן שירד במדבר, שהיה כמונח בקופסא, טל למטה וטל למעלה והמן באמצע. ובתלמוד ירושלמי הוסיפו טעם לזה, לפי שאם תהיה הפת מגולה והוא אינו מקדים לברך עליה אלא מעדיף לברך על היין, הרי זה כמו שמבייש את הפת, ויש גם סוברים שאם הפת אינה מכוסה, באמת צריך לקדש עליה ולא על היין, ולכן יש לכסות את החלות ואחר כך לקדש על היין.
